תודה על הרעיונות ובעיקר על העידוד. אני מנסה כמובן להיות רק איתה. אני חושבת שאני גם מצליחה. בערב, למשל, עוז נרדם ואז אני כולי שלה. אנחנו עושות אמבטיה ואז משחקות בחדר במשחק שהיא בוחרת, מדברות על היום שהיה (ולעיתים דרך זה גם על דברים אחרים), קוראות סיפור, ואחר כך אני יושבת לידה עד שהיא נרדמת. אם היא רוצה (ובד"כ היא רוצה) היא גם יונקת. ניסיתי כמה פעמים גם לקחת אותה מהגן בלי עוז, ולהיות רק איתה, רק שלה. בחלק גדול מהמקרים היא בחרה ללכת לחבר, או להזמין חבר הביתה, ואני כמובן הנחתי לה (למרות שקצת התאכזבתי).
שכחתי משהו חשוב מאוד: בתקופה הזאת, כשאני שואלת אותה מה היא עשתה בגן, או במה שיחקה ועם מי, היא עונה לי "לא רוצה לספר". אני חושבת שזה הדבר שהכי מפריע לי. אני מבינה שהיא כועסת, שהמעבר קשה לה, שהיא מרגיה את הקשיים שלי והם מאוד מפחידים אותה, אבל עם זה - קשה לי מאוד להתמודד. מאוד חשוב לי שתרגיש שהיא יכולה לספר לי הכל, וממש בלתי נסבל בעיני שכבר בגיל כל כך צעיר, היא לא מרגישה שהיא רוצה לשתף אותי בחיים שלה.
ושוב תודה על עצותיכן החכמות. אשמח אם גם דרורית תוכל להציץ.
תודה!
עדה
|
תוכן התגובה:
|