למזלי הסרטון לא 'עלה' אצלי במחשב והזוועה נחסכה ממני. ראיתי לפני כמה ימים תמונה בעיתון בכתבה שדנה בדיוק בזה, וכבר אז הבנתי (ועזבתי).
אני מודה שלי זה גרם לחשוב אחרת. אני באופן אישי אף פעם לא לקחתי את הענין ברצינות. למזלי לא נאלצתי, אבל כשאחותי נאלצה להפיל את עוברה בגלל חשש רציני למחלה, ריחמתי רק עליה, שהיתה צריכה לעבור את זה. לא הרגשתי כלום עבור העובר.
אני לא מבינה למה הדיון הזה נהיה כל כך עכור. אני חושבת שהוא עצוב וקשה אבל חשוב. נדמה לי שאנחנו מסכימות כשמדובר בעובר פגוע, והקושי עולה בעיקר כשמדובר בבחירה מתוך הפלה (ולא מתוך אילוץ - כמו שתיארה Hilla).
הסיפור שהבאת, סאלוש, הוא נוראי ואת חידדת היטב את הדילמה: מה עדיף, סבל של העובר לרגע או סבל של ילד לכל החיים. אני כל כך שמחה שלא ראיתי את הסרט, אבל מרגע שהבנתי במה מדובר התחילה לי צמרמורת שלא עברה. אני לא יודעת - איך אפשר להכריע בין עקירת חיים (בריאים) לבין חיים גרועים במשך 120 שנה. האם זה מצדיק הרג? הנה למשל הדיון שהיה כאן על הפלת עובר פגוע, באמת שלא הבנתי למה כל כך קשה לאמא ההרה. כלומר, הבנתי שקשה לה לעבור את ההפלה, והבנתי שקשה לה הפרידה מהתינוק שלא נולד. לא הבנתי למה היא כל כך מוטרדת בגללו. עכשיו, תאמינו לי, הבנתי ועוד איך. אני יודעת שהיא עשתה את ההחלטה הנכונה, אבל עכשיו אני פתאום רואה את זה אחרת.
כולכן כתבתן דברים קשים ונכונים אבל העובדות נשארו, לא מדובר בהסרת 'משהו', אלא בעקירה של חיים (סיס, אהבתי את הלשון הנקיה).
הלוואי שלא נגיע למצב בו נאלץ להכריע. נועה
|
תוכן התגובה:
|