כל כך הרבה עמל השקעת(ם) בהבאתה לעולם.
צר עולמי כעולם נמלה, ובכל הנוגע להריון, לידה, וגידול ילדים אני רואה הכל דרך הפריזמה הצרה של נסיוני האישי. אני רוצה להגיד לך, שצמרמורת עברה בי למקרא סיפורך, למראית הדה-ז'וו.
את יודעת, לפני שמונה חודשים וחצי ונצח קטן, כשדיווחתי מעל עמודים אלו על אובדן הפקק, איחלה לי רותי שהמיילדת שתקבל אותי תשכיל להבין כמה ידע יש לי ותגיב בהתאם. אז באמת מתוך שש או שבע מיילדות שליוו את הלידה הארוכה, רובן הגיבו נכון, אבל דווקא האחרונה, זו שבנוכחותה (אך לא בעזרתה) יצאה בתי לעולם בסופו של דבר, פישלה. הרופאות, אחת לאחת, פשוט סרבו לשתף פעולה, ולמרבה הציניות, הרופא היחיד שהרים גבה משתאה ומעריכה היה מפעיל הוואקום, שגם ישב לתפור את הריסות החייץ לאחר מעשה.
אני לא מבינה איך ב"מאיר", מתוך פיצול אישיות מדהים, ספונים זה לצד זה "חדרי הלידה הטבעיים" והמדיניות המזעזעת כלפי כל מי שאין לה וי על כל פריט ופריט בצ'ק ליסט, כמו שהיטיבה לתאר זאת רותי במקלדתה המושחזת. מתקבל הרושם שבית החולים הזה פשוט מעניש כל יולדת שאינה מצייתת לפרוטוקול המוגדר על ידו כ"מתאים ללידה פיזיולוגית".
ואני חייבת לחלוק על אילנה בדבר אחד: הסיבה שבגינה אנחנו מרשות לעצמנו לבוא ללדת עם מיילדת שלא הכרנו קודם היא שאנחנו סומכות על המערכת שתעסיק אך ורק אנשי מקצוע מהיימנים. בעיני, חלק בלתי נפרד מהגדרת התפקיד של מיילדת הוא להיות בנאדם חם, רגיש, ואוהב אדם. כל כך צדקת, ורד, היא אולי מיילדת כבר 20 שנה, וכבודה במקומה מונח, ואולם את יולדת כאן ועכשיו, והאגו היחיד שיש לו מקום בחדר הלידה הוא שלך (ושל בנזוגך, אם את מרשה לו...). אם אפשר היה לתזמן לידה היינו דואגות לתזמן גם את המיילדת, אבל מה לעשות שלידה יכולה לקרות בכל אחת מ-24 השעות שביממה ובכל אחד משבעת ימי השבוע?
ורד, אתמול, כשנסענו להורים לארוחת ליל שבת, חלפנו על פני מוניות גורדון בפינת בן-יהודה וחשבתי עליכם, ואח"כ בני פתח את החלון כדי להריח את הגשם וקול בכי עדין של תינוק נשמע מאחת הדירות ברחוב, אבל זו בטח לא היתה עמליה שבכתה, כי אין לה סיבה, עם אמא כל כך אמיצה. מצטרפת לקודמותי במחשבה שאחרי הכל, הצלחת להוציא את המיטב ממצב מייאש למדי. המון אושר לעתיד לבוא לכם.
|
תוכן התגובה:
|
