תראי, כמו שכל ילד הוא שונה, כמובן כל משפחה שונה, אז אני רק יכולה לומר מה היה אצלנו. (וגם בתי הייתה בת 3, קצת יותר גדולה מניצן). בכל אופן, אחרי אופוריה של כמה שבועות, שבהם היא הייתה בעניין של לטפל ולעזור ולהשתתף, יצאו גם הרגשות הפחות נעימים. ובאמת שמחנו שהם יוצאים כלפינו, כי אנחנו, עייפים והכל, עדיין מסוגלים להתמודד עם התפרצויות זעם ודברים בסגנון, והתינוק לא יכול. מצד אחד שמרנו על גבולות, וגם כשהיה מאוד קשה לשמוע ש-ו-ב את הגישה השלילית שלה לכל דבר, השתדלנו להגיב בצורה הרגילה, כלומר כן להסביר, לא להעניש, כן לעמוד על גבולות. מצד שני, המללנו את הרגשות שלה. ומצד שלישי, כשזה הגיע לדיבורים (לא מעשים) על מה הבובה שלה הייתה רוצה לעשות לתינוק - נתנו לה לדבר. הקשבנו. לא נזפנו בה על הדיבורים, אלא ביטאנו את הרגש שמאחוריהם. אבל בפעמיים שבהם זה כמעט הגיע למעשים, עצרנו אותה מייד, הבהרנו שאנחנו לא מכאיבים לאנשים וחיות (שום רמז ל-תינוק/קטן/אח) ובזה יש גם רמז לשמירה עליה, כי גם לא ניתן לו להכאיב לה (והוא מאוד אוהב למשוך לה בשיער). וכן, גם לי בהתחלה היא נראתה נורא גדולה. אבל זה עובר. עכשיו פשוט שניהם נורא חמודים. ומשחקים נורא יפה יחד.
שוב מזל טוב
ענבר
|
תוכן התגובה:
|