שמחה בשמחתך על הלידה הזורמת והכמושצריכית, ומזל-טוב לקטנה שידעה איפה לנחות. בקשר לפוסט-פוסט המוקדם, בכל הנוגע לבכורה. לא שצר לי, צר עד אין מקום לנשום. ממרומי השנה-שנתיים שעברו מאז לבי הוגס בבכורי, אין לי שום בשורות של הרגעה, חמלה או רוך. הקיטוע של האבר האוהב ההוא שהיה מוכר לי בימי יחידותו הוא מוחלט. לא מצליחה לשחזר את אותה האהבה, כמו שלא היה עולם לפני שנולדתי. אני מניחה שאם הייתי אוהבת אותו עם איבר אחר, סביר ומקובל חברתית יותר מהלפיד הבוער שעומד לרשותי, כל זה היה מוחלש כמו שתי טיפות פוליו על הלשון. צר לי. נשאר חור. כלום, בלתי שחזיר. הרקמות שסביב לאותו חור גם לא משהו. מתעסקות בלוגיקה של 'אם אני ראי של אמא שלי האם יתכן שאהבה אותי אי פעם לאחר הולדת אחי', 'למה איני מסוגלת להרגיש' ו'האם אני בסדר בכל זאת כי ככה וככה'. אך את בוודאי יודעת שאני קצת נוטה לחושך, ההיפך מליאתיתי עם ה'כן' הגדול והזורח שלה לחיים, לפחות האישות האינטרנטית האיקונית שכבר צמחה לי סביבה. ושיש לי פתיל לא משהו. כשעזרת לי אז בדיון ההוא עם אבא שלי, אמרתי לעצמי שוואללה לזו יש פתיל שיכול לשים בכיס חיים שלמים של יושבי לחם ארז בשלוש יממות מבחינת אורך הנשימה שלך ויכולת האמפתיה הזולתית שלך. אודה וגם אבוש שאני ממתינה לשיירים, פירורים ונתחים מסעודת 'טיש' לתובנותייך, ככזו. אני יודעת שזו לא בדיוק נחמה, אך מניחה שגם מהפוי שלי צומחת מראה צלולה עבור מישהם אי שמ בסייבר. שוב נכנעתי לתפקידי בכוח, כשוליים, כדי להשלים את הסביר, אך נניחא. ככל שנוקפים הימים ואני יותר נעזרת, שולחת את הקטנה לגן שלוש שעות ביום וכאילו יותר קל לי, כך יותר קשה לי. צר לי, אני כן מאמינה בבלבול פטמות עמוק, פטאלי, מהותי. בבחינת זה שאבר מוזר הוא האימהות - מרעיבו-שבע, משביעו-רעב. אני אמא שפויה בעיני עצמי רק כשאני טרופה בטוטאליות. יאללה FF רוצה לראות מה תגידי בעוד שנה, אפילו מחר בכאילו. אני יודעת שזה לכאורה לא יפה לירוק כך גרעינים על כרית פוסטפארטום צחורה, ובכל זאת, יודעת שזה בסדר גמור.
|
תוכן התגובה:
|