21/12/2001 16:03
|
דנה
|
מאת:
|
אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לכתוב ולהביע את הזעזוע העמוק שאני שרויה בו בעקבות סיפורך
|
כותרת:
|
אני פשוט לא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות בשנות האלפייים!!!! הסיפור שלך טילטל אותי לגמרי, ושוב אני חוזרת לתחושה שלא עוזבת אותי מאז אותו מרדים אנטיפאט שצרח עלי בזמן הצירים כשניסה לשים לי אפידורל (יחי ההבדל הקטן,וחלילה אני לא משוה למקרה שלך!), אבל התחושה הזו של רופאים המתייחסים אל החולים כמו אל חיות,פשוט לא מרפה ממני. הרופאים האלה שתפקודם הפך מכאני כל-כך,או אלה שאפם נמצא גבוה בשמיים ואינם מוכנים/לא מכבודם בכלל להתחשב ברגשות החולים,אפילו להסביר הליכים ובעיות לחולה ומשפחתו לא מכבודם. ואני מצטערת אם יצא קצת מבולבל מה שכתבתי,אני פשוט לא מצליחה לחשוב בצלילות,אלא רק מחפשת מילים לבטא את הכעס העצום הזה שגודל בי.
אסנת,אני כל-כך מצטערת שנאלצת לעבור טראומה נוראית כל-כך. אני מקוה שעם הזמן הכאב הנפשי יהפך לזיכרון רחוק, ותוכלי להמשיך הלאה. אני שולחת לך, מכל הלב,חיבוק חם. אין ספק שאני אחשוב עליך עוד הרבה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|