|
20/12/2004 23:06
|
צורית
|
מאת:
|
|
איך שמרתי על שלוות נפש?
|
כותרת:
|
ראשית, הוא כבר לא יונק כי גמלתי אותו בגיל שנתיים ושמונה (אין לי ספק שהיה ממשיך עד עצם היום הזה, אבל לי כבר נמאס). היום הוא בן שלוש ורבע ועדיין לא אכלן גדול. שנית, גם היום אני שמחה כשהוא אוכל יפה אך שמחה לא פחות לראות שברגע שהוא שבע הוא מפסיק. בעיני זה חשוב לא פחות. יותר נעים לי לראות אותו זולל קלמנטינות או חושק בקרמבו, מפסיק אחרי שלוש נגיסות ונוטש אותו מאשר "מנקה" צלחות ומבקש תוספת. אי אפשר לפתות אותו באוכל, אוכל לא מנחם אותו, אוכל לא יגרום לו לוותר על משהו אחר.
אוכל טחון הוא מעולם לא אהב, ועד היום לא נוגע בדיסות או פירה או אבוקדו (אני דוקא אוהבת). אפילו בננה היתה רכה מדי בשבילו. אוכל ממש הוא היה טועם טיפה, ביס-שניים, פה ושם עד לקראת גיל שנה. אח"כ בהדרגה הכמויות גדלו, מאד לאט. הוא לא לעס טוב בהתחלה וגם מה שאהב אכל ממש מעט. מהר מאד הפסקתי להכין לו אוכל במיוחד (גם אני אכלתי תמיד את שלו) ונתתי לו להצטרף אלי לארוחות. אכל- יופי. לא- אז לא. בגן הוא אכל, אבל כמויות קטנות. כן ניסיתי שיהיה אוכל שהוא אוהב לאכול ושיהיה לו קל ללעוס, פסטה, שניצל, ירקות טריים ומבושלים, אוכל אצבעות. הוא מאד אהב קוביות טופו, מלפפון, עגבניות שרי, פירות ודברים עם מרקם כזה רענן ולא רך. אני חושבת שבגיל שנה וחצי כבר אכל יחסית ארוחות סבירות. אה, כן. וסושי, הוא מאד אוהב סושי ומרק מיסו. נסו ותיהנו.
תמיד הוא ינק הרבה, ביום ובלילה, המון. כשהיה קטן היה שמנמן ובהדרגה זה נעלם. אולי לא דאגתי כי היה ברור שהוא מתפתח יפה, תמיד בטיפת חלב היו מרוצים ממשקלו. זה לא שסירבתי להילחץ מזה, זה פשוט לא הדאיג אותי. בעיקר עצבן שהוא ינק כל כך הרבה ותלוי בי, אבל זה הזין אותו ללא ספק.
נסו להסתכל על העניין אחרת: הם קטנים, מתישהו הם הרי יתחילו לאכול, כולם אוכלים בסוף. הכי חשוב לא לעשות מזה עניין.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
20/12/2004 13:54
|
אני הפסקתי כך,,,,,,,,,,,,,, -
לי
|
 |
|