ראשית אני לא במיוחד אוהבת את מה שאני עושה. שנית, פתרון הטיפול בפיצקי שלי עולה כל כך הרבה, כך שכלכלית (אחרי שמוסיפים הוצאות נוספות כמו דלק לצורך הגעה למקום העבודה וכו') לא כל כך שווה לי לצאת לעבוד. בהתחלה ובמסגרת חופשת הלידה חשבתי אולי לעשות הסבה מקצועית, אבל בשל שיקולים כלכליים זה ירד לעת עתה מהפרק. בסופו של דבר שבתי (אתמול) לעבודה שאני לא כל כך אוהבת, במשכורת שנשאבת כמעט כולה לצורך היציאה לעבודה מלכתחילה. ולמה חזרתי לעבוד? לא נעים להגיד, אבל חזרתי לעבוד כדי לא לצאת ממעגל העבודה, על מנת שבעוד חצי שנה- שנה, כשהייתי רוצה ממילא לחזור לעבוד (וכשפתרונות הטיפול בפיצקי היו זולים הרבה יותר), לא הייתי מוצאת עצמי מחפשת עבודה ולא מוצאת... (כמו שקרה לכמה וכמה אנשים מוכשרים וטובים שאני מכירה). האמת, המחשבה הזו הורגת אותי- חזרתי לעבוד רק בגלל פחד של 'מה יקרה אם...' המיוחס לתקופת זמן של עוד חצי שנה- שנה... ובכל זאת חזרתי... והגעגועים לפיצקי... הגעגועים האלה שוברים לי את הלב!!! עשיתי טעות? לא יודעת. היה לי קשה לעשות את ההחלטה האמיצה ולהתפטר. בתוך תוכי אולי קיוויתי שמישהו יחליט במקומי...
|
תוכן התגובה:
|