קנגורו, אני מסכימה איתך שלא צריך להיות בהסטריה (למרות שהלב נצבט לפעמים, אין מה לעשות...) אבל חשוב להיות עם היד על הדופק.
ול - *!*, כל אחד עם התיקים שלו... במקרה שלך באמת כפי שאת מספרת זרזת את הילד שלך שלא לצורך, ובמקרה של התפתחות נורמלית באמת שאין צורך להאיץ ופה המשפט "כל אחד בקצב שלו" נכון.
במקרה שלי לבן שלי היה איחור התפתחותי, הוא התחיל לזחול בגיל 10 חודשים, על 4 בגיל שנה, וללכת אחרי גיל שנה וחצי. וכאן אני מתייחסת למשפט של קנגורו - על פניו, היום, בגיל 4, מי זוכר שהוא התחיל ללכת מאוחר ? אבל בפועל, הוא עדיין באיחור התפתחותי משמעותי מול ילדים אחרים בגילו. הם קופצים, מטפסים ועושים דברים שהוא לא חולם לעשות. הוא מזהה את הפער הזה בינהם וזה מאוד מתסכל אותו. זה מרחיק אותו מפעילות מוטורית ומוביל אותו לפעילות שהוא חזק בה. הפער בעקבות זה הולך וגדל. היום הוא בחוגים ואני משתדלת לטפל בפער, אבל אולי אם לא הייתי כל כך שאננה כשהוא היה תינוק, וכבר אז לוקחת אותו לחוגים ופעילויות כמו שהוזכרו, ולא מאמינה באמונה כל כך שלמה במיתוס של "כל ילד בקצב שלו", אז ייתכן שהיום הפער היה קצת יותר קטן, והייתי תורמת במשהו לחיזוק הבטחון העצמי של הבן שלי.
אז כאמור, אין טעם להיות הסטריים (הרי בסופו של דבר מדובר בילד בריא, חכם, מקסים ומאושר) אבל כדאי לטפל, להתייעץ ולהיות ערניים.
|
תוכן התגובה:
|