זה נכון שכהם בבטן, וזה עוד יותר נכון כשהם בחוץ.
אני זוכרת איך הרגשנו כשהתברר לנו שעמליה היא נקבה. אני הייתי בטוחה שהבכור במשפחתי יהיה זכר. למה? כי זה מה שאני מכירה סביבי. לכל האחים שלי נולדו קודם בנים, כך, גם בני דודים. זה פשוט התקבע לי בראש. כשיצאנו מבדיקת האולטראסואנד הראשונה שהעידה על מינה היינו המומים. בעיקר כי בראש שלנו כבר דמיינו עולל עם בולבול וכל המשתמע, והיה לנו קשה להשתחרר מהתמונה שיצרנו בראשינו. וגם כי לידת בת היא מלאת משמעות, לפחות מבחינתי. ישבנו באיזה בית קפה, ואני אמרתי לבנהז"ש: איך, איך נדאג לזה שהיא תעבור את החיים ללא קיפוח? ללא הטרדה מינית? עם ביטחון עצמי שהיא יכולה לכבוש כל דבר בעולם? האמת, אלו שאלות שעדיין מטרידות אותי.
הפעם, לא שינה לנו. מרגע שמצאנו שם אהוב לבן ושם אהוב לבת, לא הזיז לי מה זה יהיה (בנהז"ש רצה בן, שיבוט). וכשהתברר שזה בן, שמחנו על הגיוון, אבל מצד שני, כל האנטומיה הזו נראית לי מה זה זרה. ויש לי הרגשה שאני הולכת לקראת הלא נודע. בן? מה לי ולבנים? למה? כי יש לי בת, וזה מה שאני מכירה, וכל דבר חדש קצת מלחיץ.
אז יכול להיות שחלק מהחשש והחרדות שלך מגיעים גם ממקומות כאלו. לא? מעבר לזה, אני מסכימה עם מה שכתבו לך האחרות. תנוח דעתך, חברות היא לא תלויית אברי רביה. מה, לבנך אין חברות בגן? (אם הוא בגן?). אני רואה את עמליה ויש לה חברים משני המינים.
מסקנה? אולי קצת פחות הופ הורים.
|
תוכן התגובה:
|