|
27/5/2005 23:38
|
סאלוש
|
מאת:
|
|
מובן ומוכר :) ותובנה מהיום
|
כותרת:
|
היי אוף וגם המיואשת,
הייתי במצב דומה כשניסיתי להכנס עם סתיו, באמת קינאתי בכל הנשים סביבי שהיו בהריון, את אלו שלא הכרתי לא רציתי להכיר ולהתקרב אליהן (מין כעס כזה) ואת החברות שלי המשכתי לאהוב אבל מאוד קינאתי. בסוף כשנכנסתי לא הבנתי למה היתי כל כך בלחץ אבל זה מין פרדוקס כזה. לפעמים לא מצליחים לשחרר גם אם יודעים שזה פוגע בסיכוי להכנס.
מה שעוד רציתי לומר הוא שלפעמים החברה מסכימה על רגשות מסוימים שהם הכרחיים במצבים מסוימים. כמו שמתפרקים כשלא מצליחים להכנס להריון. ולפעמים בעזרת סוגים שונים של עבודה עצמית (בד"כ יחד עם גורם נוסף) אפשר דווקא לא להיות ככה.
בחודש האחרון הרגשתי תחושה די קשה של חוסר סובלנות מסוים לסתיו. זה הרגיש לי שזה בגלל ההריון, והרגשתי די גרוע פיזית (הרבה יותר מבהריון הקודם...) וסתיו כמובן הרגישה את זה ונצמדה אלי, כל הזמן רצתה להשען עלי (כשישבנו יחד על השטיח), להחזיק לי את היד ולהתלות עליה כשהולכים, כל הזמן אמא אמא. עבדתי על עצמי חזק לא לבטא את זה אבל היה ברור לי שמשהו עובר אליה. היתי מאוד מתוסכלת ולראשונה בחיי סתיו הרגשתי רגשות אשמה. בעבר היתי שלמה עם כל מה שעשיתי ואפילו אם טעיתי לא ייסרתי את עצמי, כי ידעתי שעשיתי מה שחשבתי לנכון באותו הרגע. אבל פה הרגשתי שאני לא מצליחה להתאפס וידעתי שאני פוגעת בה באופן מתמשך כבר כמה שבועות ולמעשה התחלתי לגרש אותה מגן העדן הרבה לפני הזמן.
ומה שלדעתי עצר אותי מלחפש לעצמי פתרון בכל החודש הזה היה הידיעה הזו שזה ככה בהריון, הרבה חברות אמרו לי, מאבדים סבלנות ומאוד קשה עם הילד הראשון. ואיכשהו בליבי השלמתי עם זה שאין ברירה, זה בגלל המצב הפיזי וההורמונים. ואז הבוקר אורי וסתיו יצאו ושוחחתי עם אמא שלי (היא ישנה אצלנו) ואמרתי לה את זה, היא אמרה שזה כעס שלי עליה שאני מוציאה אותו על סתיו. והיא אמרה שגם כשהיא נכנסה להריון עם אחותי זה קרה לה שהיא התחילה להרחיק אותי בלי לשים לב (איך אנחנו עוקבים אחרי האמהות שלנו בלי לדעת...). ואני נהייתי עצובה והתחלתי לבכות, היא עשתה לי סשן כזה של פורקן רגשות (טכניקה של "יעוץ הדדי" ששתינו למדנו בסדנה והיא מאוד עוזרת) ובכיתי איזה עשר דקות, על כל מיני פגיעות קטנות שהיא פגעה בי כילדה. ולקראת סוף הבכי התחלתי להרגיש תחושה קלילה, הרגשתי שאני בכלל לא כועסת עליה ואפילו הרגשתי חמלה כלפיה שהיה קשה לה איתי כילדה, כל החוסר סובלנות שלי כלפי סתיו נעלם. ידעתי בבירור שהעניין הזה נפתר (לפחות לעכשיו - אין ערבויות בחיים...). ואח"כ למשך כל שאר היום לא היה לי עם סתיו אפילו שמץ מהתחושה הזו של חוסר סבלנות וכעס. הרגשתי רע כרגיל (:) עם בחילה ועייפות והכל רגיל, אבל מתתי עליה וכל הזמן רציתי לחבק אותה, והיא כמובן חשה שהכל בסדר ופשוט התרחקה ממני (היו אנשים יותר אטרקטיביים בסביבה, כמו האחיינית שלה בת ה- 5, מה לעשות...) כמו בימים הטובים שלפני ההריון שהיא בכלל לא נצמדה אלי. אז אני מאוד שמחה ומאושרת.
וסיפרתי את הסיפור הזה בין השאר בשביל לסמן שלא תמיד מה שנחשב קונסנזוס צריך להשלים איתו. לא תמיד זה פתרון של שיחה אחת ו-10 דקות של בכי, אני יודעת כמובן, ואצלי זה נבנה על רבדים של שנים שנים של עבודה שעבדתי על עצמי ועל הנושאים האלה, אז זה היה קל. לפעמים זה דורש יותר אבל זה אפשרי. יש הרבה סוגים של עבודה שאפשר לעשות.
בהצלחה בנות :)
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
