אני לא אוהבת לשקר לילדים. לא אוהבת להגיד שאני אקרא למישהו שלעולם לא אקרא לו. כי בסופו של דבר זה מערער את האמינות שלי. באותה מידה אני לא אוהבת את האיום "אתה תיפול" כי בכל כך הרבה מקרים הוא לא קורה, שהילד תופס (שלא תהיה אשליה שלא) שלא כל מה שההורה אומר קורה, ולהיפך, שההורה לפחות בנושאים מסוימים פשוט משקר. היום סתוונצ'יק אמרה בטון חמוד (ושמח) "don't fall down!" ושמחתי, כי ככה אני אומרת לה, זה הרבה יותר מדויק. בחזרה לעניין, הסופר נני לא נשמעת כל כך מאיימת (לא מכירה), אבל בכל זאת, את משקרת והיא תתפוס את זה. אני מעדיפה לומר את התוצאות האמיתיות, כמו, it makes a mess, i don't like it, it's uncomfortable for me, it's dangerous. לציין מה באמת יקרה. יש פה עוד בעיה, בעצם שתיים, קודם כל היעילות של העניין הזה תפוג מהר מאוד (כשהיא תבין שזה איום סרק) ושנית, את כופה עליה משהו שהיא לא מבינה את הסיבה ולא בא ממנה. קשה על רגל אחת ליעץ מה כן לעשות (וזה תלוי בהרבה דברים) אבל שני ספרים שאני ממליצה עליהם בעניין זה הם "גם הילד יודע" ו"איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו".
לגבי הסקר, אותי לא הפחידו ולא סיפרו לי שום קשקושים. כבר בגיל 5 ידעתי מצוין מה אמיתי ומה המצאות מטופשות של מבוגרים שלא מדייקים באמת (שלא לומר משקרים - צחקתי כשאיימו על ילדים בשוטר כי ידעתי מה תפקידו של השוטר). יכול להיות (ואולי לא) שזה תרם לזה שאני אדם רציונלי. אולי זה קצת הרס לי את הדמיון :)
לגבי הסופר נני, לדעתי כמעט תמיד יש תועלת בכך שאדם אחר צופה במעשיך ומעיר הערות (זה מה שעושים בכל מיני סדנאות שאני ממליצה עליהן, בין השאר). במיוחד אם האדם עצמו מעוניין ללמוד ומשתף פעולה. לפעמים אני רואה אנשים שאומרים דברים שהם לדעתי מוטעים לחלוטין, וגם שם פתאום מבליח משפט חדש שאני אומרת לעצמי שלא חשבתי עליו. אני אוהבת עקביות וחושבת שצריך להשתדל ליצור אותה בחיי הילד (גם כאן לא בהגזמה) אבל כל אחד צריך להגדיר את הגבולות שלו ולא לפי הקונסנזוס שהוא באופן בלתי נמנע לא ממש מתאים כמעט לאף אחד. מה הסיכוי שסט של חוקים יתאים בצורה מושלמת לאדם מסוים? אפסי. אם לילד ואמא מסוימים מתאים שמותר לטפס על השולחנות (לנו למשל - רק בבית) אז שיהנו.
בהצלחה
|
תוכן התגובה:
|
