היה יום עצוב מאוד במהלכו (בזמן השאיבה...) קראתי את ההודעות מכן וחשבתי על דבריכן רבות. חזרתי הביתה, הוא במצברוח טוב, אחרי יום טוב בגן. התנצלתי התנצלות כנה והסברתי קצרות מה העניין. אמרתי לו שהייתי עצובה, הוא אמר שהוא לא היה עצוב אבל הוא סולח. חיבוק, נשיקה, נראה כאילו הוא שכח. מיכל, אכן צדקת . אורנה, הוא בן שלוש וחצי, אולי באמת אפנה ליעוץ. מטריד אותי שלימדתי אותו להיות אלים. למישהי - כן הסברתי שלא מרביצים אחרי הבוקס לשירי ו Maia אני תוהה אם המנעות מעימות היא הדבר הנכון. אולי באמת אני נוטה להכנס עם הראש בקיר ומנסה להתמודד עם דברים שאני לא מסוגלת להם. כמה נכון שזה מטופש לאור המכה שאחר כך, מה הם מבינים מזה? דפלול, מאיה מ. באמת דברים היו צריכים להחתך קודם. ומאיה מ. איזה כיף לשמוע מחמאה פה בפנים בתוך הקלחת הרותחת חני, אנסה בפעם הבאה. רעיון טוב. ריש, גם זה רעיון. לתת לו להתמודד ושיצא מהבית עם נעליים הפוכות בלי כעס. אולי הוא היה בא ומבקש שאתקן. שרון, אני מקווה שאפילו מהטוסיק אצליח להמנע. הוא יודע שאני לא מושלמת, יש עוד הרבה פנים לכך באישיותי (0: ורונה, כן, גם אני הייתי עם עיניים נוצצות כל היום. ויעל, אולי סבלת מהורה מכה? אולי את מדברת מדם ליבך? אולי את טרולית? אם את מדברת מכאב, לא אסקול אותך למרות התגובה הלא נעימה,אם תספרי, אולי תסייעי לי ולאחרות. תודה לכולכן. אתן יקרות ועוזרות. נתי
|
תוכן התגובה:
|