או שזו הדוגמה הזו שגרמה לך לחשוב כך? כי שלי בדיוק באותו גיל, וגם לו יש יציאות דומות. מאוד ברור לי שזה במסגרת מלחמת העצמאות של הגיל. אז לצעוק עלי (צעקות כאלה שמשחררות את העצבים) אני מרשה (טוב, בגבול הסביר, וגם לא נעים, זה באמת הוא למד ממני) ומלווה את הצעקות במלל של "אני מבינה שאתה כועס ואתה יכול לצעוק אבל לא תקבל שוקולד לפני השינה" (הי רונה, בדיוק היה לנו אתמול בערב), ולמכות אני מגיבה בתפיסת היד המכה חזק (מודה, לפעמים חזק מאוד ואז מייסרת את עצמי אחר כך) ובהבהרה מאו דחמורה שאני לא מרשה להרביץ לאמא ולאף אחד! על עצבון מתמשך אני מגיבה בעזיבה של המקום. בדרך כלל זה עובד, והוא מתחיל לבכות, ואז אפשר לדבר על מה שקורה, על כך שאני מבינה שהוא כועס, ומותר לכעוס, אבל אסור להרביץ. ואיכשהו גם אני כמו חני מדמיינת את זה לפעמים וזה עובר לי, למרות שזה לא בכוונה, כלומר לא כטקטיקה, פשוט יוצא...
|
תוכן התגובה:
|