|
13/3/2001 21:13
|
אמא
|
מאת:
|
|
טלי, אני איתך בכל מילה, פסיק, ונקודה
|
כותרת:
|
כמה יפה הצלחת לתאר את תחושת ה"צלילה" של ימי ראשית האימהות. וכמה מדהים שאת מצליחה לסדר הכל במילים אחרי כל כך מעט זמן... אני זוכרת שצפתי, פשוט ככה, ובמידה לא מבוטלת ריחמתי על חיי הקודמים שאבדו לעולמים... והאשמתי את עצמי שאני אגואיסטית, ורק אמא איומה ובלתי כשירה יכולה לחשוב על כוס הקפה והמקלחת והעיתון והקולנוע והסתם לעמוד בחלון ולחשוב, כשמולה ניצב לו פלא שכזה. אז לא, זה לא נכון. זה אמיתי ונכון וטבעי לבכות על חייך הקודמים, בהם היית אדון לעצמך - אם כי אני חייבת להגיד שהגזמתי אז במחשבה ש"לעולם לא אהיה עוד מי שהייתי". נכון, השתניתי במידה רבה. אבל "חיי הקודמים" שבו אלי בלא מעט מובנים, והנה היום יש לי, מדי פעם, זמן לעצמי וחזרתי להתעניין בדברים שעניינו אותי פעם (ובהרבה דברים שפעם בכלל לא ידעתי על קיומם), ואני מדברת על עוד דברים חוץ ממבצע החיתולים בסופרפארם, ומוצאת הרבה סיפוק גם באימהות וגם בעשייה המקצועית שלי וגם בחיי הזוגיות שלי ושככה יהיה לי טוב - היום שתיתי קפה עם חברה רק שתינו, בלי אף ילד בסביבה, והיה אחלה. אני שמחה שכתבת מה שכתבת, טלי, קודם כל בשבילך - על האומץ והכנות שיש לך לעמוד מול עצמך ברגעים עדינים ושבירים ולתאר מה את מרגישה באמת. וגם בשבילנו, כולנו, כדי לחשוף עוד קצת את קשר השתיקה האווילי הזה שסביב תחילת האימהות. זה נפלא להפוך לאם, אבל חלק מאיתנו חוות את המעבר לאימהות כהלם של ממש, וזה בפירוש לא קל. אני איתך, גם בארבע בבוקר כשאת מנדנדת ומנדנדת ושואלת את עצמך בשביל מה היית צריכה את כל זה. התשובות יצופו להן בהמשך הדרך, ואל תאמיני ולו לרגע למשפט הדבילי "ילדים קטנים - צרות קטנות, ילדים גדולים - צרות גדולות". ההתחלה היא הקשה ביותר, לדעתי. ואת מתמודדת איתה הכי טוב שאת יכולה ויודעת. וזה נהדר...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
