13/3/2001 21:25
|
הדס
|
מאת:
|
הו, החיים הפרטיים, לאן הם הלכו?
|
כותרת:
|
אני זוכרת, שכשרותם היתה בת מספר ימים, והעבירה את בעלי ואותי סידרה ארוכה של לילות לבנים ומתישים, חשבתי לי פתאום - מתי אני שוב אוכל לישון? למה אני בכלל נמצאת בתוך הסיפור הזה? זה היה כ"כ קשה באותם רגעים ופינטזתי על כך שהילדים שלי יהיו בגיל 18 (שנים) ולא יעירו אותי... מצד שני, אמא שלי אמרה לי שכשגדלתי היא דאגה יותר ופשוט לא נרדמה - עד שחזרתי הביתה מהבילויים... מה שנקרא - ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים...
אני חושבת שזה לגיטימי לפנטז על חיי הרווקות והחיים שלפני הילד. שכנה שלי אמרה לי לאחר לידת ביתה, שהיא מרגישה "אושר גדול". אני לא הרגשתי ממש ככה. כלומר הייתי מאושרת, אבל בעיקר הייתי עיפה ודאוגה. והיה לי יותר צורך לקטר (ולישון ולישון) מאשר לומר לעולם כמה האימהות נהדרת.
היום אני בשלב שאני רצה אחרי ביתי במסדרונות הבית שלנו, מנסה למצוא עוד שלולית של "פיספוס" (כאמור, אנחנו בשלב הגמילה), וזה נורא מצחיק ומקסים בעיני. אני חשה שעכשיו, כשרותם בת שנתיים וחצי, אני מרגישה את הטוב והנהדר שבהורות הרבה יותר מפעם. ההתחלה מאד קשה (לפחות לי זה היה נורא קשה) אבל אח"כ זה משתפר (אוף, איזה חיוך מטומטם מרוח לי על הפנים עכשיו...).
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|