יקרה
ראשית, בקשת סליחה, מחילה והתנצלות מעומק הלב. בחיי. רק אלוהים (אולי) עדי, עד כמה לא היתה כוונתי זהה לתפיסתה על ידך, ובוודאי לא רק. התכוונתי לחלוטין לאקט עצמו של הניתוח, ולא בשום אופן וחס וחלילה למהותו כענישה על פאסיביות. אך אם הובנתי כך, מגיע לי על הראש, ותודה על העדינות שבה עשית זאת, למרות שנפגעת מאד.
בכלל, אני חוששת שהעייפות הרצחנית שלי גובה מחיר קוגניטיבי של התנסחויות לא מושלמות, ואולי בעצם הייתי צריכה לסתום את הפה הרבה יותר. תהליך הכתיבה הרגיל שלי לקח זמן. הייתי קוראת, חושבת (בשאלות מהותיות לטעמי), ואז מגיבה, התעסקות שלקחה שעות.
היום אני שום אם טריה. זמני שייך להוויתי כאם. לא רק הפורום סובל, גם הילד הגדול. אני מניחה שהטבע האנושי הוא ביגמי ביסודו ומאפשר היות בזוג בלבד, בלב ונפש. והנפש חייבת את האיכסה אינטימיות, אבל זו מילה שבקירוב, ואולי בגלל כך רבות הבגידות, משום שהנפש באמת צריכה לדבוק באחד, ולעיתים הזוגיות הארוזה כלפי חוץ אינה מאפשרת זו, אך זאת הערב הרהור אגבית שעלתה לי עכשיו.
מכל מקום, אני חוששת שהאינטימיות שלי ושל הפורום קצת צולעת, וגלי העכירות משקפים זאת. איני חושבת לרגע על עורכת מחליפה. ככה אני עכשיו, זה חלק מחיי ומחיי הפורום, ולמרות שזה לא מצטלם משכנע כי אף אחד לא עשה לי שתה לי ובסך הכל אני מאושרת מאד, כנראה שגם אני מטולטלת מעט והתמיכה שאני מבקשת היא טיפונת יותר הבנה. אני פשוט שחוטה מעייפות. אבל מאושרת, אין צורך לרחם.
|
תוכן התגובה:
|
