שני דברים:
קודם כל - גם בי, דבריה של רותי, פגעו כמו סכין חד, אך לא במובן שאת מציינת, אלא במובן ההזדהות (רותי, אין על מה להתנצל, זה לא את, זה הניתוח...)- כי זו בדיוק היתה הרגשתי בניתוח - פאסיביות. לא ילדתי (זה היה קיסרי מתוכנן) - אלא הוציאו אותם. רותי כבר הסבירה את עצמה, וכך גם אני הבנתי אותה - הניתוח עצמו הוא הפאסיבי מבחינתנו, ולא שפאסיביות שלנו גרמה לו.
התחושה הזו של פאסיביות, שבעצם לא עברתי לידה היא מאד חזקה. כשכולן מספרות סיפורים מרגשים, קשים או נפלאים על לידה, אני מרגישה כרווקה. אין לי מושג מעשי מה זה צירים (מעבר לברקסטון היקס), מה זה ללחוץ, ונשימות ואיך מרגישים כשנולד תינוק, התינוק שלי. איך זה לברוא אדם חדש. כי אני רק הייתי שם, ואז הביאו לי תינוקות נקיים ועטופים לשניה של נשיקה - ושוב לקחו לכמה שעות (וגם זה רק אחת מהשניים, מסיבות רפואיות). לקח לי די הרבה זמן באמת לקלוט שהם שלי. שאני באמת אמא.
זה מוביל אותי לנושא השני - כיוון שאני בהחלט רוצה, בבוא הזמן, לחוות לידה על כל העצמה האקטיבית שבה, אשמח אם תשתפי אותי, דרך האתר או בדוא"ל, כרצונך, בכמה שיותר ידע, מידע והפניות בנושא הזה.
תודה
|
תוכן התגובה:
|
