ממה שאני הצלחתי להבין מה שמפריע לך הוא לא רק בן הזוג ועמדתו בנוגע לילד/ה שני/ה.
הבחירה שלך להשאר בבית עד גיל שנתיים.
המימוש העצמי שנדחה.
השיעבוד הנלווה לגידול תינוק...
כמה דברים -
1. לא חייבים להיות בבית שנתיים או שלוש מיום הלידה.
עם גמד הבית חזרתי למעגל העבודה אחרי פחות משנתיים, עם גולי אחרי 5 ח', למשרה חלקית שאפשרה לי לשמור על ההנקה באופן מלא בשילוב מטפלת.
הילדים שלי גדלו נפלא, גם בלי אמא צמודה מבוקר עד בוקר ולי היה מספיק אוויר וגעגוע כדי לחזור הביתה ולהיות שם בשבילם.
2. לא אצל כל אחת מימוש עצמי הוא בתחום פרנסתה! יש כאלה שהמימוש שלהן הוא בבית מבריק גינה מטופחת, אחרות יממשו עצמן בגידול ילדים שיהיו כל מה שהן חלמו להיות, ויש כאלה שיבנו בשתי ידיים קריירה יוצאת מן הכלל (אגב, לא חייבת להיות תמורה כלכלית להשקעה, אלא בעיקר סיפוק!)
3. השנתיים הראשונות של כל תינוק או תינוקת הם קשים - הלילות לא תמיד רגועים, הטיפול מאוד אינטנסיבי והעייפות גדולה. אין לי ויכוח עם עובדות ועם עיניים נפוחות והורים תשושים. בעיני מה שיכול לשכנע אותי הוא התינוק עצמו שמגיב מחבק מתרפק ומתפנק בחיקי...
|
תוכן התגובה:
|
