|
2/5/2008 07:30
|
ט
|
מאת:
|
|
יכולה רק לשתף אותך בחווית הפאנצ'ר שלי...
|
כותרת:
|
בתי הבכורה היתה בת שנה וארבעה חודשים כשגיליתי שאני בהריון (שבוע 8). הידיעה נחתה עלי בהפתעה גמורה. בתקופה הכי לא מתאימה (מצד שני, זה כמעט אף פעם לא הזמן המתאים...). התחושה היתה מאד דומה למה שאת מתארת: מצד אחד- ברור לי שאם זה קרה, כנגד כל הסיכויים, ובהתחשב בזה שבוודאי בעתיד הלא מאד רחוק כן ארצה עוד הריון- מי אני שאפסיק את ההריון הזה??
מצד שני, באותה תקופה הרגשתי שאני סוף סוף מוכנה לצאת מהבית ולהתפתח מקצועית, ובכלל, רציתי קצת חופש ממעגל ההריון לידה הנקה.
התנהגתי כאילו אני בסוג של אבל (נורא לתאר את זה כך. אני יודעת).
ועשיתי לעצמי ממש שיחות עם עצמי. אמרתי- אם אני משאירה את ההריון, אני ח-י-ב-ת לרצות את התינוק/ת הזאת/ה! אני אוהב אותה/ו כמו את הבכורה.
אז נכון שההריון הזה היה פחות מדהים מהראשון, ונכון שלא הייתי מחוברת אליה כבר משבוע 8 ובמהלך כל הלידה,
אבל כשהיא נולדה (בלידה מדהימה וטובה יותר מהראשונה אפילו) התאהבתי בה בשניה שהונחה על הבטן שלי.
ואפילו אני זוכרת רגעים שהסתכלתי עליה ואהבתי אותה יותר מאשר את הבכורה.
יש ביניהן שנתיים ושבועיים בדיוק, וכיום, כשהן בנות 5 ו 3, הקשר ביניהן מדהים. הן משחקות אחת עם השניה ומעסיקות זו את זו במשך שעות.
אני כלכך שמחה על "הפנצ'ר" הזה, כי סביר להניח שאם הייתי מתכננת... לא הייתי מוצאת את הזמן הנכון לעוד הריון.
זהו, רק רציתי להציג את הצד החיובי שסיפור הלא מתוכנן הזה.
החיים מזמנים לנו לפעמים הפתעות שמשנות לנו את כל התוכניות, ויחד עם זה מביאות הרבה מאד שמחה ואור לחיינו.
מאחלת לך שתהני בסופו של דבר מהמתנה שקיבלת (אפילו שזו לא נראית לך מתנה כרגע) ובכל מקרה- תהיי שלמה עם איזה בחירה שתבחרי
:-)
(כתבתי תוך כדי ארגון הילדות לגן, סליחה אם יצא לי מבולבל...)
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
