|
8/9/2008 22:07
|
הללי
|
מאת:
|
|
חייבת לכתוב לכולכן (ולמאיה במיוחד) תודה. אני ממש נדהמת, במיוחד בזמן האחרון.
|
כותרת:
|
אצלנו המסגרת החינוכית היא סוג של קהילה. וככזו, כולם מכירים את כולם- הורים, ילדים, אחים. כמו כן, מדובר במרחקים לא קטנים בין חברי הקהילה. לכן, הפעילות החברתית היא ענפה באופן, מסתבר לי עכשיו, יוצא דופן. בשתיים נגמרים הלימודים. משם כמעט תמיד ממשיכים לחברים. לפעמים הילדים שלי מתארחים, לפעמים חברים שלהם באים אלינו. וכשאני אומרת חברים, אני מתכוונת לחברים. שני חברים לגדול, עוד אחת לאמצעית וכבר יש לי בבית שישה ילדים צוהלים. שלושה, ארבעה ולפעמים חמישה ימים בשבוע. כולל חברים שישנים אצלנו מדי פעם (באופן ספונטני לרוב). לפעמים אני ממשיכה יחד עם הקטנה להתארח אצל משפחה מבית הספר- יש הרבה כאלה שכל הילדים באותו גיל ואז נשארים עד הערב. הם הולכים לחוגים אחד של השני (ויושבים בצד עד שנגמר החוג), הולכים לקניות עם ההורים שלהם (או איתי) או לסבתא לארוחת ערב. הכל הולך, הילדים ממש כמו בני בית או בני משפחה. רק התחילו הלימודים וכבר יצא לי לקחת איתי לבריכה בנוסף לילדי גם כמה ילדים של חברים. באופו שגרתי אני מכבסת מספר לא מועט של בגדים שנשארו/הושאלו מילדים אחרים, וההיפך- מקבלת בגדים שלנו בחזרה מחברים אחרים. עד עכשיו חשבתי שאלה הם החיים של אמא ממוצעת. פתאום אני מגלה (לאחרונה יצא לי לגלות דברים כאלה בדיונים שונים בפורום) שזה לא בדיוק ככה. ועל כך תודה. ממש תודה. עכשיו אני מבינה שאני לא עייפה יותר מהממוצע, אלא פשוט עייפה. וזו הקלה גדולה :-).
אף פעם לא הייתי צריכה להתמודד עם השאלות שמאיה מעלה. מה שיש בבית- אני נותנת (אין ממתקים חוץ משוקולד והוא ללא הגבלה). וזהו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|