אוי, כמה שאני מבינה אותך.
בשנות התיכון הייתי בסיפור הזה במשך כמה שנים. היו לי אז חברות שהיו בקטע, וככה דירדרנו אחת את השניה. היו לי תקופות של כמה הקאות ביום והיו תקופות של כמה בשבוע. אני חושבת ש2-3 שנים של התיכון הייתי בזה חזק, ואח"כ עוד כמה שנים של צבא או אחרי זה - רק אחרי ארוחות שחיתות קיצוניות אבל לא באופן יום- יומי.
קודם כל הבשורה הטובה שלי היא שאפשר לצאת מזה לבד - אני יצאתי משם בלי התערבות טיפולית.
הצעד הכי משמעותי החוצה מהסבל הזה, מהשקר הזה, מההרס, מהגועל, מהתיעוב העצמי, היה כשנורא כאב לי הגרון והייתי בטוחה שזה בגלל זה וסיפרתי לאמא שלי. אני חושבת שהתגובה הפולנית שלה: היא אמרה שבכאב גרון לא קשור לזה וזהו, לא התיחחסה בכלל למה שסיפרתי לה, היה טיפול בהלם בשבילי. משום מה אחרי שהיא הגיבה ככה ירדו מאד ההקאות. כאילו הוציאה את כל האוויר מהבלון העצום שהתנפח לי בראש עם כל הסיוט הזה.
ואז לאט לאט לאט הפסקתי עם זה לגמרי, כאמור עוד כמה שנים הייתי עושה את זה מדי פעם אבל זה היה סתם שאריות ולא הסיוט עצמו.
אז במקרה שלי זה איכשהו עבר, אבל ככלל אני לא רואה שום סיבה לא להעזר בטיפול כלשהו, פסיכולוגי או במגע או מה שמתאים לך. אולי אם הייתי מקבלת עזרה זה היה לוקח לי פחות זמן, בכ"ז מצטברים נזקים גופניים והחיים במצב הזה הם סיוט יום - יומי, אני יודעת, אני יודעת, אני יודעת.
אני מסכימה עם מי שכתבה שלהוציא את השד מהבקבוק זה צעד ראשון, וטוב עשית שכתבת כאן. עכשיו לכי עם זה הלאה, דברי עם מישהו קרוב שהוא תומך ומקבל, אולי תחליטי לקבל טיפול כדי לסדר את הראש, תוציאי את עצמך מהסבל הזה.
מה זה ההרגל הגועלי הזה ולמה הוא נדבק אלינו, אני לא מבינה, אני רק יודעת שאפשר, ושצריך להוציא את עצמינו מפינות כאלה בהחלטיות וכמה שיותר מהר.
אולי עוד משהו שיכול לעזור לך זה לקרוא הרבה אינפורמציה על התופעה, על הנזקים שלה, על השכיחות, כל מה שיש לאינטרנט להציע, להציף את עצמך במידע. לי זה גם עוזר לפעמים במצבים בעייתיים כמו זה.
בהצלחה, ואם את צריכה עוד - מידע או תמיכה, תכתבי, תכתבי. מבטיחה להושיט יד.
|
תוכן התגובה:
|
