אני בטוחה שלא עיצוב השירותים או הפקת שיט לקפריסין עם יובל המטורלל עושה את הילד למאושר יותר. חוסר האכפתיות בגידול הילדים של כולנו נובע מהקלות בה אנחנו משתחררים מהצורך להיות שם עבורם (לבדוק לאן הם הולכים ולא במצלמות רשת, להקשיב למה שיש להם לספר לנו, לבדוק את ש"ב שלהם ע"ב יום-יומי ולהאמין באמת שכסף לא קונה הכל, בעצם את הרוב אפשר לקנות בזמן פנוי ובתשומת לב). כולנו חוטאים בזה במידה כזו או אחרת, כי קשה מאוד לעשות הכל במקביל (ולפעמים גם קשה להכיל את זה לאורך זמן).
כמה זמן (באמת) יש לנו עבור הילדים שלנו בין שלל עיסוקנו האחרים (ניהול בית, עבודה וגם מילוי צרכים אישיים). ואני לא כותבת את זה בשמחה, אלא מתוך הכרה שזה הולך ומסתבך... כמה קל למצוא משהו שירגיע את המצפון המיוסר שלנו גם אם הוא "רק" תפאורה של ארמון בשירותים... או חוג מפונפן למנהיגות והעצמה אישית לילד בין שנתיים...
הורות היא עבודה במשרה מלאה+, מלאה בכאבי לב גדולים כקטנים, תסכול, עייפות וגם רגעי אושר בלתי ניתנים לתאור. בכל מקרה הפערים הכי גדולים מתרחשים בגללנו, ההורים. מסגרת הגן לא יכולה למלא את החלל שהורים ישאירו, זה גם לא תפקידה. עובדתית זה קורה גם כשרמת ההכנסה גבוהה מאוד וגם כשחיים בדוחק. זה ענין של סדרי עדיפויות, שכחברה צריך לשנות (אפרופו דיון הפמיניזם לאן...).
|
תוכן התגובה:
|