26/3/2001 23:40
|
אמא
|
מאת:
|
ליא ויהודית, על הפחד מפני הלא נודע
|
כותרת:
|
החזרתן אותי לשעה שלפני הניתוח, ואני זוכרת ששכבתי מחוץ לחדר הניתוח, מבוהלת, מרגישה כמו בסצינה מתוך ER ולא מאמינה שזה קורה לי. לבעלי נתנו להיכנס רק בדקה התשעים (אבל זה רק בגלל ויכוח אידיוטי שהיה שם בין האחיות, על 'תפקידה של מי להלביש את הבעל בחלוק סטרילי' או משהו כזה). בדיעבד, היה שם קטע הורס מצחוק, כי בדיוק ערכו שיפוצים בחדר הניתוח ואפילו השיפוצניק היה לבוש כולו ירוק מכף רגל ועד ראש. הוא יצא מחדר הניתוח עם מסור ומקדחה, נתקל בבעלי שעמד וחיכה בחוץ וכמעט התעלף, ומיד הרגיע אותו ש"זה ממש לא מה שאתה חושב"... בכל מקרה, הניתוח עצמו - כפי שכבר כתבתי כאן בעבר - ארך חצי שעה בדיוק, וההתאוששות היתה סבירה לחלוטין (בפרט אחרי ההפחדות שעברתי). נכון, לא קל ללכת בהתחלה וקצת קשה לקום בלי עזרה, אז נתמכים במשהו ולאט לאט הולכים. התקלחתי בבוקר שאחרי, והכאבים היו נסבלים, וכשכאב לי ביקשתי אופטלגין נוזלי - שפעל כמו קסם. לא מוכרחים לסבול, והיום אני יודעת שאילו לא אצליח ללדת בפעם הבאה בלידה טבעית (למרות שהייתי מאד מאד רוצה), לא אחשוש מהאופצייה הקיסרית. אני מודה ומתוודה שהגודש הנורא שסבלתי ממנו (ושלא טופל בזמן, לצערי) גרם לי סבל גדול הרבה יותר מאשר ההתגברות על הניתוח. במילים אחרות, אני מניחה שתגלו בקרוב שגם במקרה הזה, המיתוס גדול מהחיים, שלא בצדק... אני מבינה את הפחד, אבל חייבת להגיד לכן שמבחינתי לפחות, זה היה הרבה פחות קשה ממה שדמיינתי. בהצלחה לשתיכן!!!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|