אין לי מושג מה קורה באמת בתוך המרקם המשפחתי אותו מתארת פותחת ההודעה, אבל שבועיים אחרי לידה זו תקופה קשה, לא פיזית, אלא נפשית. יש את ההורמונים, הלחץ של הילד החדש, השינוי שבא עמו, וגם הבייבי בלוז.
לא אחת, הביטוי המרכזי של הבייבי בלוז הוא דווקא סביב ההקה. וכמעט תמיד כולם נגד. לא משנה באיזה נושא, זו את מול כולם. אם זה לאכזב, אם זו החמותך שעכשיו סוף סוף נמצאה סיבה למה להתעצבן עליה, ואם זה חוסר האונים מול התינוק.
לא בטוחה שדווקא כולם סביב מסתכלים עלייך עקום, אלא כתוצאה של כל המצב בו את נתונה, את חושבת שזה העניין.
את סובלת מההנקה? נראה לי דווקא שאת מאד רוצה להמשיך להניק. יש את החששות, והתחושות של בעלך (לכאורה שלו), נראים לי כמו שלך. את מאוכזבת מעצמך. ראשית, אם לא הולכת ההנקה, בכיף אפשר לתת תחליף, הילדים חיו ויחיו לא רע בכלל על התחליפים. האמהות הרבה יותר חופשיות ולא ציצי מהלך. נראה לי כהחלטה סבירה, בלי כל השאיבות, הטפטופים, התלות... אם את בכל זאת מרגישה שאת חייבת, ולא משנה כרגע למה, אז כדאי להמשיך ולנסות. אני הייתי מפסיקה להתעסק בזה ליום יומיים, ואז לאחר הרי-סטרט מתחילה מחדש. לעיתים פשוט צריך הפסקה.
לגבי העזרה, לא נראה לי שצריך להכניס פה צד שלישי. ילד קטן זה לא סוף העולם, פשוט מצב הרוח מחורבן. טבעי, יעבור, ואם לא, יש טיפול יעיל, רק לא לחכות יותר מדי...
|
תוכן התגובה:
|
