קודם כל, בטוח שהבנות מרגישות ש"עובר עלייך משהו", גם אם את לא אומרת. הן רואות שאת עם פחות כוחות ופחות מצברוח, וחלק מההתנהגות שלהם, כמו שאמרה קודמתי, נובעת מחרדה - מה עובר על אמא?? אני חושבת שאת צודקת לא לספר להן בשלב הזה, אבל זה אולי יעזור לך להבין אותן טוב יותר.
שנית - גם אני ניסיתי כמה פעמים את שיטת ה"אמא לא מרגישה טוב היום, בבקשה תעזרו לי ותתנהגו יפה..." וזה נכשל כישלון חרוץ! זה גרם לי רק לרחם על עצמי יותר, והילדים (בני 7 ו-4) לא ידעו מה לעשות עם זה, ורק השתוללו עוד יותר. מה עבד בסופו של דבר: המון המון חיזוקים חיוביים, "נכון שאתה ילד טוב ויודע לעשות מה שאני מבקשת? אז רוץ מהר למקלחת..." לפנות לגאווה שלהם על זה שהם ילדים גדולים שכבר יודעים מה לעשות, וזה עובד כמו קסם.
שלישית - מסכימה מאוד עם כל מה שכתבו כאן על אסרטיביות! אם הגדולה שלך רואה שהצעקות שלה מביאות לתוצאה הרצויה מבחינתה (אם היא תצעק שלא רוצה בייביסיטר - אז אין בייביסיטר!) אין סיבה שהיא תפסיק עם זה... היא צריכה להבין שאצלך אין חוכמות.
ודבר אחרון... באמת תני לעצמך קצת מנוחה! גם לי זה היה קשה, ולקח הרבה זמן, אבל בסוף הפנמתי שהריון עם שני ילדים קטנים בבית זה באמת לא מצב רגיל, ולא יקרה כלום עם מדי פעם הם יאכלו שניצל מהמקפיא במקום אוכל שאני מכינה, או יראו קצת יותר טלוויזיה, או יפספסו מקלחת פה ושם... את צריכה לדאוג לעצמך בתקופה הזאת!!! לעצמך ולתינוק שבדרך. וזה לא פחות חשוב.
וואו, זה יצא ארוך! אני פשוט בחודש תשיעי כרגע, אז הכל עוד טרי לי... בהצלחה ותחזיקי מעמד!
|
תוכן התגובה:
|