|
16/7/2009 15:24
|
אוריתה
|
מאת:
|
|
כרמי יקרה, קראתי שוב את דברייך
|
כותרת:
|
ולא יכולתי שלא להבחין בדמיון (האירוני? הטבעי? שניהם גם יחד?) בינך לבין היולדות שלך. כתבת שאת אפילו קצת מאוכזבת. אני מאד מעריכה אותך על הכנות שבאמירה הזו. האם דבריהן גרמו לך להרגיש ש"לא היית מספיק טובה"? שמשהו "התפקשש" כי *את* לא עשית את הדבר הנכון? אם כך הם פני הדברים, הרי שקבלה של הדברים באמת תעזור לך גם לקבל את עצמך, לדעת שעשית את המיטב שיכולת לו, ושלא בהכרח הן התוודו בפנייך כך משום שלא יכולת לתת להן את הדבר הנכון. מחשבה כזו, שמאשימה את עצמך, שורשה באשליית שליטה. אין לך שליטה על הכל, אלא שיש בידייך הכלים לטפח את התנאים ללידה ספונטאנית טובה. ולמה כתבתי שיש דמיון בינך לבין יולדותייך? כי מה שהתנגן לי מהסאבטקס (ואני מבקשת סליחה מראש אם אני טועה), זה שיש כאן פרידה מרעיון, מקונספציה, או ליתר דיוק, מן ההיאחזות ברעיון. אותו "רעיון" הוא שלידה ללא אפידורל - טבעית - היא בהכרח לידה מעצימה. בהמשך לדבריי הקודמים, אינני חושבת כך. אני חושבת שזה מאד תלוי במקום שממנו בא החזון ללדת כך. אני מכירה לא מעט נשים, כולל אותי עצמי בלידה הראשונה, שנאחזו ברעיון הזה עד אובדן היכולת לשפוט את הלידה לגופה ולעשות את מה שנכון לה ולתהליך. החוויה היא כל כך עצומה וכל כך קיצונית, עד שביכלתה לערער משהו במבנה הפנימי. לאו דוקא בסדר הגודל שאותי זה ערער, אבל אפילו במעט. אני מכירה גם נשים שהתביישו בעצמן אחרי זה, בהתנהגותן ה"חייתית". בסופו של דבר, וודאי שאיני תומכת במן בושה בדיעבד שכזו, זה עניין של איך האשה תופשת את החויה שהיא עברה, ומה היא יכולה להפיק ממנה. מים רבים מידי עלולים למוטט סכרים בטרם עת, ולנפק חוויה אמביוולנטית במקרה הטוב. ואני חושבת, שהנפש הרגילה, ה"נורמלית" אינה מיטיבה, בד"כ להתמודד עם רגשות סותרים. היא נוטה לדיכוטומיה שתגן עליה מפני הזעזוע.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|