ילד שנכנס ל"קריזה" מאבד את השליטה על המצב וכמו שכתבו חייב לפרוק את זה. הוא לא עושה דווקא ולא הצגה. מסכימה עם מי שכתבה לנסות ולבדוק מה מתאים לו יותר, להיות לידו או להיות לבד. אבל כאמא באמת כדאי ללמוד לשמור על ריחוק רגשי מהסיטואציה הזו וקצת כמו לצפות מהצד, להיות שם בשבילו ורק לחכות עד יעבור זעם. אין ברירה וגם אין צורך ביותר מזה. לי בזמנו יעצו "לשקף" לה את מה שקרה אחרי שקרה "רצית לפתוח בעצמך את הבקבוק, אמא לא ידעה, זה הרגיז אותך" אבל במבחן המעשה זה לא עבד אצלי. בתוך התקף הזעם אין עם מי לדבר ולאחר שנרגע, רוצים רק להירגע ולהמשיך הלאה וממש לא לחזור לאותו סיפור ולהתחיל את הבכי מהתחלה (במקרה של הבת שלי זה גם היה פתח לויכוח חדש ובכי חדש). ממש לא להגיד לו "אם אתה רוצה לצרוח אז בחדר שלך.." זה מאד פוגע. לא זוכרת מי אמרה זה כמו שתבואי הביתה אחרי יום עבודה נוראי, הבוס צעק עלייך, הלקוחות התלוננו בלי סוף, נשבר לך העקב בנעל, איחרת את האוטובוס נרטבת בגשם, את חוזרת הביתה מותשת וכולך פקעת עצבים, ואז לקוחת צנצנת סוכר להכין לך כוס תה והיא נשמטת מהיד וכל הסוכר מתפזר על הרצפה. ברגע זה ללא כל פרופורציה למה שקרה את פורצת בבכי מר. ואז בא אלייך בעלך ואומר לך - "מספיק עם ההצגה הזאת. אם את רוצה לבכות -בחדר שלך".
|
תוכן התגובה:
|