אך טולסטוי אמר בצורה מוצלחת כי כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, בעוד כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה. אולי לא דייקתי במשפט שפותח את אנה קרנינה, אבל זה הרעיון, הוא מופלא בפשטותו ובנכונותו. הוא טוען, שבתוך המשבר, אין לך פרופורציות. הכאב הוא כואב, סערת הרגשות היא סערה - גם אם ברקע אין טרגדיה.
כך שלא מסכימה עם הקביעה כי המשפחה הזו שונה באופן מהותי. נתוני הפתיחה שונים, הרקע שונה, אך מדובר במשפחה במצוקה כזו שהם ראו רק פתרון אחד.
יש משהו באינטנסיביות והמחויבות לתכנית TV שלחץ על הכפתורים הנכונים, נכון שקל יותר להיות אמפתי כלפיהם, שעברו משבר קשה, אך גם חיי היומיום והמירוץ להגיע למיטה בשעה סבירה ולתפוס כמה שעות שינה יכול להוביל אנשים למבוי סתום, כך שגם בעבודה עם משפחה בה האם סרוחה כל היום על הספה מול טלנובלות ונותנת לילדים נסקפה לפני השינה (בבקבוקי התינוק שלהם...) היתה אמא שהתמודדה עם קשיים רבים, אפשר להטיח בה ביקורת, ואפשר היה פשוט לראות שמדובר באישה שנמצאת בדכאון, נכון שאנחנו מהצד לא מבינות מה הבעיה, העצלנית צריכה לקום מהספה ולתקשר עם ילדיה במקום להחנות אותם מול המקלט, עובדה היא שלא רק שזה לא ברור, אלא הצמוצא האחרון בעיניה היה לפנות לסופר נני. אפשר לראות בזה המון דברים, אותי זה מרגש. מאוד. הרצון הזה כן לשבור את מעגל הקסמים, גם בצורה לא קונבנציונלית.
האמת היא שכולנו היינו מועילים מתמיכה אישית, ולא סתם התפתחה לה תרבות הקואוצ'ינג. פעם סבתות טובות היו קואוצ'ריות..... לחלקנו יש בני משפחה כאלה, בן זוג כזה, חברה טובה. תכניות כאלה הן תעודת עניות, אך לחברה.
|
תוכן התגובה:
|