פעם, לפני מאתיים שנה, הייתי חברה בוועד הורים. התחלתי כשהבן היה בגן והמשכתי עד הגן של הבת. לא משנה איזה גן ובאיזו שנה. ותשמעי מה קרה שם. כולם שילמו (לאט, הוציאו ת'נשמה. תקציב סילבסטר לא, אבל תירוצים ופריסות תשלומים מהתופת), חוץ מאמא אחת.
האמא הזו כתבה מכתב לגן וסיפרה בו שאין להם כסף ללחם. יצאתי מגדרי כדי לשכנע את הוועד והגננת ובישיבה שקיימנו לוותר לאמא הזו. הגננת אמרה: אני רואה מה הילד לובש, מה הוא מביא כל יום לאכול (הפסקת עשר, וכאלו). אל תוותרו לה. כמו מפגרת אמרתי לאמא שנוכל לפרוס את התשלום, לוותר על חלק, אך היא רק הביטה בי במשטמה והודיעה שאין לה. הפכה אותי לאויבת. ראיתי את האמא קונה בסופר שוב ושוב לא בדיוק מוצרי יסוד. שיערב להם, אך העניין כבר הפך אידיאולוגי. ביקשתי בפעם השלישית ואז צעקה עלי, כאילו אני רוצחת.
כעבור זמן מה צלצלה אלי כתבת מאחד העיתונים, וראיינה אותי כמו שמראיינים את דמיאניוק. הכתבה פורסמה בלי פרטים מזהים. משהו כמו 'ועד הגן מתעלל באם חד הורית'.
אני עם ועדי הורים, לצערי, גמרתי.
|
תוכן התגובה:
|