לבין לערב ילדים בנושא עם מטען רגשי כל כך גדול כמו מוות של אח בבטן. גם ככה זאת התמודדות להורים לא פשוטה, אז לא נראה לי נכון לשלב את הילדים בכך בגלל שזה "חלק מהחיים". כמובן יש אסונות נוראיים ולעתים ילדים נחשפים לדברים מאוד קשים, אבל פה, כשיש סיכון גדול יחסית, ושוב, מדובר פה על מוות של תינוק בבטן, שזה גם אח שלהם, כשרק ההריון לבדו הוא ארוע מטלטל עבורם, מרגיש לי שאם לא חייבים אז ממש לא כדאי לשתף. וזה בנוסף למה שאמרו כבר, שעבור ילדים זה פרק זמן מאוד ארוך וקשה להם לשאת את הציפיה, גם כשהכל בסדר.
אני בגלל הסיבה הזאת בין השאר השתדלתי לדחות ככל האפשר את ההודעה גם למשפחה. אני לא יכולה להפלות בין המשפחה שלי לשל בעלי, גם לו יש חלק וגם הוא רוצה לשתף, אז זה חייב להעשות בערך באותו זמן. כך שהתאפקתי בערך עד שבוע 11-12 וסיפרתי, למי שיכלתי לספר לבד (אחותי, אמא שלי) העדפתי כך, למי שלא, סיפרתי בארוחות משפחתיות כשהילדים בדיוק יצאו לשחק/הלכו לראות טלויזיה, יחסית בשקט ותוך אזכור שחשוב לשמור את זה בסוד בינתיים. דרך אגב, גם כל הגיסות והחברות שלי עשו משהו דומה. לילדים תכננתי לספר אחרי הסקירה, בסוף יומיים לפני הסקירה הבכור שאל אותי אם אני בהריון, כך שהעניין התגלה שנייה לפני הזמן שתכננתי. ובאמת היה להם מאוד קשה להמתין את כל הזמן הזה, ואז נעזרנו בספר של ד"ר בר, עקבנו אחרי השבועות, הראיתי להם ציורים, סיפרתי להם איזה איבר מתפתח כל פעם (הם היו בני 7 ו-5).
|
תוכן התגובה:
|