מה שקורה עם רובנו, ההורים, הוא שאנחנו סובלניים לחלק מסוים מן ההתנהגויות של הילד. אנחנו מבינים אותו, רואים את הדברים מנקודת מבטו (גם אם היא שונה משלנו), וכך אנחנו יכולים להדריך אותו, ללמד אותו את הכללים, להכיל את מה שעובר עליו רגשית, בקיצור, הכל תקין. קשר טוב, חינוך, התפתחות.
עד שהופ! הוא דורך על מוקש. המוקש הוא נקודה רגישה עבורנו. אולי משהו בנו שההורים שלנו לא קיבלו בכלל. או משהו שמסיבה זו או אחרת נראה לנו נורא. כאן אנחנו מתחילים להשתולל. אנחנו מאבדים את כל הפרופורציות. מתחילים לעשות צעדים דרסטיים. עונשים. לא מבינים את הילד. מפסיקים להיות בצד שלו. מגיבים בצורה לגמרי לא פרופורציונלית. ואז העניינים מתחילים להסתבך. הוא מבין שיש פה משהו נוראי. כועס על עצמו מאוד או להיפך, מתמרד מאוד. כל מיני תגובות שרשרת מוזרות. פה אין לנו שום עוצמה. אנחנו לגמרי בסרטים של עצמנו.
זה לגמרי טבעי שבן 4 רוצה לגנוב, או מנסה לגנוב קצת. בספר הנפלא על חינוך nurture shock, שמביא כל מיני מחקרים על חינוך ומפריך שפע של מיתוסים, המחברים טוענים שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לשקר, ע"י השקרים הלבנים שלנו עצמנו, אנחנו משקרים על מתנה ואומרים שהיא יפה וזה בדיוק מה שרצינו ואח"כ זורקים לפח, משקרים ואומרים שהשמלה המכוערת מהממת, שהאשה השמנה רזתה, שתרמנו במשרד, אומרים לילד אחד לא לומר לשני שהוא קיבל שוקולד, וכו'. בערך בגיל 4 הילדים לומדים מאיתנו שלשקר זה פעולה לגמרי יומיומית, ומתחילים להשתמש בשיעור הזה שקיבלו מאיתנו. עד פה הכל טבעי. השאלה מה עושים עם זה.
בכל מקום שבו אנחנו מתחילים "להשתולל", לצאת מהשלווה, יש בעיה, ויש גם הזדמנות גדולה. הבעיה היא שלא נצליח להוציא שום דבר חיובי מה"חינוך" הזה שאנחנו נותנים, כי הוא לגמרי מעורבב עם הילדות שלנו, עם התסביכים שלנו, לגמרי לא רגוע, לא מקבל, זה לא אנחנו במיטבנו. עד כאן השלילי.
אבל יש פה גם הזדמנות. הילדים הם המראה שלנו. הם מצביעים על הרצפה ששטפנו כל כך יפה, ואומרים: פה! פה יש כתם! פה זה לא נקי. פה יש מקום לצמיחה. פה יש לך משהו לא פתור, אמא, ואם תפתרי אותו, אז גם יהיו לך פחות בעיות איתי, וגם תלמדי לקבל חלקים בעצמך שעד היום היו דחויים, מבוישים, נסתרים.
לפני כמה ימים הבחנתי בזה שיש חלון הזדמנויות של כמה שנים, בערך עד גיל ההתבגרות, שבו הילדים הקטנים שלנו ממש מוכנים להיות קרובים אלינו. ממש מסכימים שנהיה מעורבים בחייהם הרבה. ובשנים הללו מתגלים התסביכים, שלהם ושלנו. אח"כ הכל יורד למחתרת, מתחיל הריחוק, והרבה יותר קשה לעבוד.
|
תוכן התגובה:
|
