1. זה נכון שיש היום מגמה הולכת וגוברת של אבחון בגיל צעיר. יש שיגידו שמדובר באבחון-יתר, אבל בגדול זו תופעה חיובית בעיניי. זה מאפשר להורים לטפל באופן נכון בילדיהם מגיל צעיר מאוד, ולא לגלות רק בכיתה ג'-ד' שהילד לא קורא (כמו שהיה קורה המון, ולא כל כך מזמן). זה גם מאפשר לילדים לקבל שם ל"מה שיש להם", וכלים לטיפול, ולא משאיר אותם לבד במערכה לחשוב שהם טיפשים או שמשהו לא בסדר איתם, כי הם לא מתפקדים בדיוק כמו הילדים סביבם.
2. גם אם האבחון של הבן שלך מדוייק, יש המון המון רמות של בעיית קשב וריכוז! יש ילדים שמאובחנים ככאלה והם תלמידים מעולים, שאינם נזקקים לשום טיפול, ויודעים להחזיק את עצמם מצויין. יש אחרים, לעומת זאת, שמקבלים את המינון הכי גבוה של ריטלין ודומיו, ועדיין קופצניים ולא מצליחים להתרכז יותר מרגע. יש ספקטרום ענק, וזה שהדביקו על הבן שלך את התווית הזאת זה לא אומר שהוא "פגום", חלילה, או מסומן לכל חייו. בכלל לא! תחשבי על בעיות ראיה, למשל: יש ילדים שמגלים שיש להם בעיית ראייה מיניאטורית שאפילו לא מצריכה משקפיים, ובכל זאת יגידו להורים שזה קיים, כי זו האמת. לעומת זאת יש כאלה שבקושי רואים משהו וצריכים משקפי תחתיות-של-קולה כאלה. עצם העובדה שיש לבן שלך משהו, זה לא אומר כלום.
3. את, כאמו של הילד, יודעת טוב יותר מכולם איך הילד שלך מתפקד, ומה הוא צריך. מה שנתנו לך זה בסך הכל ארגז כלים שבו תוכלי להשתמש או לא, כראות עינייך. את יכולה לא לעשות עם זה כלום כרגע, לראות איך הוא מסתדר בביה"ס, ואז להחליט. הכוח לגמרי בידייך, ואף מאבחן לא יכול להגיד לך איך לראות את הבן שלך!
טוב זה יצא ארוך... אני פשוט עובדת הרבה עם ילדים שיש להם בעיית קשב וריכוז, ובאמת גיליתי שהמגוון הוא עצום, גם בחומרת הבעייה וגם ביחס של ההורים לזה. הנוסחה המנצחת, בעיניי, היא שההורה רואה את הילד בעיניים פקוחות לרווחה, לא מכחיש את הבעיה של הילד, אבל גם לא עושה ממנה דרמות. פשוט עושה מה שהכי עוזר לילד שלו להתרכז. זה הכל. ובמקרה שלך, אני חוזרת, יכול להיות שכרגע זה כלום!
שיהיה לך המון הצלחה... והבן שלך נשמע מקסים!
|
תוכן התגובה:
|