הייתי בדיוק כמו הבן שלך, ילדה שנשארה בגן. היום אני כבר גדולה וכל זה לכאורה לא רלוונטי, אבל הסיפור שאת מספרת כעת החזיר לי בבום את כל הזיכרונות. מה שאת אומרת הוא כל כך נכון. אני לא אשכח ששוב ושוב הילדים והמבוגרים היו שואלים שאלות ומחטטים בפרטים הכי אישיים בנוגע ללמה נשארתי בגן (אני לא מדברת רק על שנת הגן או כיתה א', אלא כל השנים בבית הספר ובשירות אח"כ!). היו ילדים שהיו אומרים לי ברשעות שנשארתי בגן פשוט כי אני טיפשה!
זה בוודאי ובוודאי לא נכון, אבל אני לא אשכח כמה זה פגע בי ואיך היה כל כך לא נעים לקבל הערות ופגיעות שכאלה. הילדים הרעים היו צוחקים הילדים הטובים והמבוגרים היו רק שואלים בהתעניינות חטטנית.
היום אני עוסקת בחינוך והמסקנה שלי מכל הסיפור הזה הוא שאמנם הילדים האלה היו רעים וחסרי חינוך, ושאם אני אראה דבר כזה בבית ספרי או חלילה בביתי הפרטי, לא אתן לזה יד לעולם ואעביר את הילד סדרת חינוך שבסופה הוא ילמד התנהגות ראויה מהי. אבל - זה לא הכול. מהניסיון שלי למדתי עוד דבר והוא - שלהיות חריג זה לא טוב, ושבדרך כלל יש פתרונות שאפשר ליישם ולוותר על הרעיון להשאיר את הילד בגן. אני עובדת במיוחד עם לקויי למידה, כך שיעילות הצעד ונזקיו מוכרים לי היטב. היום אני מודעת לכך שחובה לאבחן ולאתר בעיות בשלב מוקדם, אני מודעת לכך שחובה לטפל, שצריך לשלוח להוראה מתקנת ולא להמתין ולהשאיר, כפי שיש כאלה שטוענים. אני גם מבינה שהייתי ילדה מאוד חריגה בכך שנשארתי והייתי כל כך גדולה, ולכן גם הילדים הטובים וגם המבוגרים לא היו יכולים "לכבוש את סקרנותם" והיו חייבים לשאול על זה או להעיר. חלק אפילו הרגישו צורך לחנך את ההורים שלי ואותי ואמרו לי שזה מאוד מאוד לא בסדר שנשארתי. פעם כעסתי עליהם, היום אני מבינה ואפילו מסכימה -באמת לא הייתי צריכה להישאר.
על פניו כדאי שתתדעו שלא מדובר בתופעה נקודתית, אלא, לצערי, היא מאוד רחבה. ההצקות והשאלות המטרידות יהיו ככל הנראה מנת חלקו עד סיום בית הספר (אני מקווה שלא עד הצבא...:(. לצערי, מכיוון שקשה לחנך את העולם ומכיוון שקשה גם להימנע מנזק רגשי כשמדובר בהישארות מאחור + הצקות חוזרות מצד החברים אין לי כל כך הרבה מה להציע מלבד לפנות שוב ושוב לגננת/מורה/מנהלת להתקשר להוריי הילדים. זה לא יעזור מי יודע מה, אבל לפחות תנסו.
|
תוכן התגובה:
|
