7/7/2002 02:20
|
ענבל ל
|
מאת:
|
בת חן אמיצה ויקרה, מעכשיו זה רק את והוא מחובקים...
|
כותרת:
|
נמלאתי רגשות חזקים כשקראתי את סיפורך. איזה אומץ מול הממסד באטימותו, כמה טוב שהגעת אלינו לכאן.
חווית כמעט-לידה-רגילה, כמעט עד הדקה התשעים, ומה לעשות שתוכנן עבורכם תסריט שונה...אולי הפעם הבאה תהיה מוצלחת במובן הזה עד הסוף...טוב שיצאתם מזה בשלום וללא נזקים, פרט לגעגועים. אני בטוחה שתפצו זה את זו וזו את זה.
חבל שצריך להתחנן כדי לקבל מה ששייך לך. חבל שלא מבינים שזה היה מועיל לשניכם להיפגש כמה שיותר מהר. שזה עוזר בהחלמה. אבל די, זה או-טו-טו מסתיים ותהיו יחד בבית.
לבכות זה נהדר. זה כל כך עוזר להוציא את הרעלים, התסכולים, ההורמונים הגועשים. כל יולדת שיוצא לי לדבר איתה, אני שואלת אותה: בכית כבר היום? אז גם לך אני רוצה להגיד: תזכרי לבכות כל יום לפחות פעם אחת.
האבל על השינוי כל כך מובן לי. מה שגדל כמעט 9 חודשים נלקח ממך בתוך שניות, והגוף והנשמה מתקשים להסתגל ולקבל את השינוי ללא הלם. זה לוקח זמן וצריך סבלנות. האבל הזה הוא בריא ויאפשר לך לפתוח דף חלק ורך במיוחד.
האם חשבת על הנקה? האם ניסית? אנחנו כאן כדי לעזור גם בזה. אם תרצי, נוכל לארגן לך תומכת הנקה שתבוא אלייך הביתה ותעזור לך להתארגן על העניין הזה.
הרבה מזל טוב, שיהיה רק אושר. אחרי לידה כל כך מרגשת ומאמץ כל כך גדול אני מקווה שהחיים ישובו למסלולם מהר ושכל חלומותיכם יתגשמו. תודה ששיתפת אותנו באומץ, בהתלבטויות, בסיפור המעשה.
כל טוב וברכות!!!
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|