ההחלטה ללדת אצל אילנה התבשלה לאט. ואחרי שהבשילה והתמקמה יפה באגן מחשבותינו, היו כמה עיכובים. פתאום מצג רוחב, שלשמחתנו הסתדר, אבל היה שבוע של סימני שאלה, האם ייגנז החלום? ובשבוע האחרון, כשראינו שהלידה לא מתקרבת, ואילו תאריך הטיסה של אילנה לחו"ל הוא מוצ"ש, שוב התחילו הספקות. האם בסוף תתעכב הלידה, ואילנה כבר לא תהיה פה? האם ניאלץ לוותר על הרעיון וללכת לבית חולים? הייתי כבר חסרת סבלנות, כפי שכולכם ראיתם כאן בפורום. ומצד שני היתה לי בעיה מוסרית עם זירוז, שמשמעותו לקחת את ההחלטה לגבי יום לידתו של תינוק, שלא אמורה להיות בידיים שלי.
בסופו של דבר, בלילה שבין חמישי לשישי, החלטתי לקחת שמן קיק, מתוך אמונה, שזה יכול לעזור, אבל אם זה לא הזמן – לא תהיה לידה. כלומר, לעודד אותו, בלי להכריח אותו.
שתיתי שמן קיק ביום ששי בבוקר, היתה לי הרגשה שבשבת לא אהיה כאן, ולכן קירצפתי את הבית, ערכתי בבוקר את שולחן השבת, והכנתי את הנרות. היתה אוירה חגיגית. במשך היום המשכתי לארגן את השבת ולעשות בבוקר דברים מתבצעים בדרך כלל ברגע האחרון. אבינועם שולח אלי סימני שאלה בעיניים: האם מתחיל משהו? מה נראה לך? ככל שהיום עובר, מצפונו של אבינועם לוחץ: מדוע לקחת שמן קיק שיגרום ללידה בשבת? (סיטואציה ששנינו לא רצינו) אבל היום עובר בשילשולים, בלי רמז לצירים, וכך נכנסת השבת, ואני בבית עם כולם, האוכל טעים מתמיד, והשהות בבית מתוקה. הלכנו לישון.
3 בלילה מתעוררת לשירותים, מתרוממת מהמזרן (המיטה שלנו נשברה לפני שבוע) ומרגישה ירידת מים קלה. עד שאני מגיעה לשירותים זה כבר שיטפון. פד לא עוזר, אני עם מגבות וכל הבית נרטב.
אני לוחשת: אבינועם! והוא כמו חייל בכוננות שואל מיד: בולכים? כן, יש ירידת מים. אוקיי. תיק הלידה באוטו כבר כמה ימים, אבל יש לי רשימה של עוד כמה דברים שצריך להוסיף. חושך בבית. אני שולפת בגדים מהארון, ממששת, שואלת את אבינועם אם זו החולצה הצהובה שלו, מנסה להיות שקולה. מוציאה את הדיסקים והמצלמה מהתיק, שישארו בבית, כי היום שבת. להתקשר לאילנה. אופס! הטלפון האלחוטי לא עובד, כי אין חשמל (שעון שבת) אבינועם מכין בחוץ את הפוף ושאר הדברים שייכנסו לאוטו. אני מחליפה מכשיר טלפון ומודיעה לאילנה שאנחנו יוצאים. אבינועם מכין לי על המושב באוטו כרית מספוג, ועליה שתי מגבות. יוצאים לדרך. בלידה של איתן היתה לי ירידת מים כזו, והצירים התחילו אחרי שעה. כך שאם זה כך, אז צפויה לי נסיעה נוחה, בלי צירים, לילה, כבישים פנויים ולא חם. אני מאוד מתוחה, מטפטפת סביבנו שמנים ארומתיים, ברגמוט ולבנדר. הנסיעה עוברת במתח, עם טעות קטנה באזור רמלה, שאבינועם התגבר עליה בקלות.
הנה הגענו לאילנה. את פנינו מקדמת צמחיה מוארת באור יקרות, שיחי בגונביליה וציפור גן עדן, שבינינם ומתחתם נשמע פכפוך מים עדין. יש אור אצל אילנה וגם בגליניקה. היא אומרת לנו שנגיע לשם, היא כבר מגיעה.
אנחנו נכנסים לצימר. לשמחתי אני עדיין בלי צירים, ויכולה לארגן אותו (כמעט) כמו שתכננתי. "לונגים" שהבאתי מהבית נפרשים על השולחן הערום, ועל השידה, שיקרינו לי את צבעי הכחול, התכלת והטורקיז החביבים עלי. תמונה ממוסגרת של רועי נתלית מעל תמונה של ציץ בלתי מזוהה. תמונות של הילדים מתמקמות על החלון, על השידה ועל השולחן, וגם האלבום הקטן של תמונות משפחתיות מצטרף לחגיגה. המוסיקה והנרות די יורדים מהפרק בגלל שבת, אבל שמנים ארומתיים (לבנדר, ברגמוט, יסמין) שטיפטפתי בשפע על המיטה, המפות והבגדים שלי ושל אבינועם, מפיצים את ריחם, ריח מרגיע של טבע.
אילנה מגיעה עם חיוכה הידידותי והמון שלווה. אני כבר רגילה שכל ביקור הוא "דחיפת ידיים" אבל אילנה לא מתכוונת לבדוק אותי, רק לשמוע דופק. היא מצמידה את הדופלר לבטני, ואני שומעת את הדופק. אבינועם יושב ממולי על כסא הנדנדה , ואני מנסה לקרוא את הבעותיו. אילנה מציעה שנלך לישון. (כבר עברה שעה מירידת המים אבל אין צירים) היא מראה לאבינועם את חלון חדר השינה שלה, שיקרא לה אם צריך, והיא עוזבת אותנו לבד. אנחנו מחליפים לבגדים נוחים יותר, ונרדמים מחובקים עד 7 וחצי. אבינועם מתעורר, אני עדיין מנסה לקרוא את הבעותיו ופרצופיו. עדיין מרגישה שעלי חלה "חובת ההוכחה" שהצעד היה נבון. הוא שואל אותי אם הוא יכול לצאת להתפלל, ולי כמובן אין בעיה. הדשא הרחב מסביב הצימר פשוט מזמין התבודדות שכזו. הוא מוציא כסא אל מתחת לעץ הענף, רוח נעימה נושבת ואבינועם מתעטף בטלית היפה שקיבל ממני ליום הולדתו הקודם, ומתפלל. ואני חושבת לעצמי: אם היינו מגיעים ב4 בבוקר לבית חולים במצב כזה – איזו שביזות זו היתה! לחזור הביתה כמובן לא היינו יכולים, ובוודאי שלא היינו מקבלים מיטה זוגית ורוגע כזה לישון ולצבור כוחות. ב9 אילנה מגיעה, אני מראה לה את החבורה החייכנית שלי באלבום, ומספרת לה שבכוונתנו לצאת לטייל קצת במושב. מצויין, כל עוד לא חם מידי. היא תצא לשעה של סידורים, אבל עם פלאפון, כך שאם נקרא לה תקדים להגיע. אנחנו יוצאים לטייל במושב. בצל רוח נעימה, בשמש חם. לי משום מה לא מפריע החום, אבל אבינועם סובל מהלחות. אנחנו מטיילים, ואני אומרת שהילדים בבית בטח בטוחים שכבר מזמן ילדתי. נורא מוזר לי שכל כך הרבה שעות אחרי ירידת מים, ואין כלום. אני די מתוחה. מה שמוזר, אמרתי לאבינועם, שבדרך כלל, לידות ראשונות הן ארוכות ואחר כך זה הולך ומתקצר, ואילו אצלי, הלידות הראשונות היו קצרות, והאחרונות נמרחות פתאום, כשהציפיות שלי לקצב כמו שהכרתי בעבר.
אחרי סיבוב לא מאוד ארוך אנו חוזרים. אני מיד מתקלחת, מפצירה באבינועם להתקלח גם, אך הוא כנראה לא לגמרי התאקלם. אני שוב מנסה לדמיין איך היינו מעבירים את השעות האלה ללא צירים בין כתלי בית חולים? פשוט סיוט! לטייל בתוך בית החולים? באוירה המלחיצה הזו? אילנה מגיעה, בודקת שוב דופק. האזניים שלי לדופלר, והעיניים על אבינועם, שנראה המום. אחר כך הוא יספר לי שהוא המום שאפשר לבדוק דופק על ידי מכשיר קטן וידידותי במקום כל הסבל שנכפה עלי עם הרצועות של המוניטור וההכרח לשכב 20 דקות בלי לזוז. אילנה מציעה שנעשה עיסוי פטמות, כדי שלא נגיע ללידה בערב (היא נוסעת הלילה, זוכרים?)
עיסוי פטמות – המושג הזה מוכר לי היטב. בכל הלידות האחרונות במשגב לדך הציעו לי לעשות זאת אבל אני – לא מתאים לי ככה למזמז את עצמי, ואבינועם תמיד היה אומר לי: יקירתי, אני לא מכונה! אני מוכן לעשות לך את זה בכיף בבית, תוך כדי סקס, או סתם במיטתנו, אבל לא פה במיטת בית חולים עם וילון מסכן שאתה לא יודע מי יגיח מאחוריו!
כבר כשבאנו בפעם בראשונה לראות את הקליניקה של אילנה, חשבתי על זה, וכשהיא אמרה שהיא תוכל להשאיר אותנו בפרטיות, ידעתי שזהו המקום. ואכן, אילנה משאירה אותנו לבד, השעה 11:00 והיא אומרת שתחזור עוד שעה. אבינועם עושה את מלאכתו נאמנה, וכדי להפסיק כשמגיע ציר, כפי שאילנה הסבירה, מבקש ממני לנעוץ בגבו את ציפורניי כשמתחיל ציר. העסק דופק שזה לא ייאמן. צירים כל 10 דקות, שהולכים ומתארכים, ואחר כך גם המרחק בינינהם מתקצר. אחרי כל ציר אני מרגישה צורך להתרוקן (שתיתי הרבה בשעות האלה, בקבוק מים שהכנסתי לתוכו טיפות רסקיו). מוזר, אבל כמה שהרווחים היו קצרים בין ציר לציר, אני מנמנמת היטב בין הצירים. אולי זה הרסקיו, אולי זו הפוזיציה בזרועותיו של איש גדול, אוהב ומרגיע.
אילנה מגיעה, הצירים מתחזקים. היא מתחילה עם מסאג' עדין ומלאכי, אני מכוונת אותה ואת אבינועם איפה כן ואיפה לא. בזמן הצירים ממש לא התאים לי שיגעו לי לא בבטן ולא בגב, אבל ברגלים כן. ואילו את הבטן והגב הם הרגיעו לי בין הצירים. אילנה יוצאת לכמה דקות, וחוזרת עם תרמוס, חלב טרי וקפה פלטניום. השעה אחת בערך, הצירים מתחזקים, זה השלב שבו אני מאבדת את הנימוסים שלי, ואת הנשימות השקטות מחליפים שלל קולות. אני מפחדת לאבד חמצן בגלל המאמץ. במשגב לדך תמיד בסוף הדרך ביקשתי חמצן, פה מראש ידעתי שאין, ולכן פתחתי את החלון שמעל למיטה, ובקשתי מאבינועם שינשוף לי על הפנים. זה עוזר. בחלק מהצירים אני זוכרת להביט בתמונה של רועי. פניו הרכות והאף המתוק שלו, גורמים לי להתרכך. גם תמונות אחרות עושות את העבודה. מסיחות את הדעת ומוליכות את האסוציאציה לרגעים קסומים יותר: ריף הדולפינים, פיקניק בעמק האלה, תמונה של יעלי ונסים מחובקים ומחייכים...
הפתיחה 5 ס"מ, אני מבקשת מאילנה שתמלא את הג'קוזי, היא נענית, אני הולכת שוב להתרוקן, לא מצליחה. ציר תופס אותי בשירותים, ואילנה לשמע הקולות שלי נכנסת לבדוק מה עניינים. אני בקושי עוברת ממקום למקום, נשענת על כל מה שאפשר. אילנה אומרת שנראה לה שזה מתקדם יותר מהר משחשבנו, ואולי נוותר על הג'קוזי. חבל לי כי אני מרגישה מזיעה ומאוד לא רעננה. לפחות מקלחת רציתי. במקום זה אני מורידה את החלוק, ומחליפה לחולצת טריקו דקה וגדולה. אילנה מכינה כרית משולשת על המיטה להישענות, ואני מעדיפה להיות על ארבע. עכשיו היא תבדוק אותי וזה בטח יהיה 7 ס"מ. ואכן היא בודקת, 7 ס"מ. צירים חזקים. מתחילה לאבד את הסבלנות. אבינועם מרטיב לי את הפנים עם מגבת רטובה. בלי לשאול, ספונטנית אני לוחצת עם הצירים, ומשמיעה קולות שלא יודעת מאיפה. קולות של חיות, של לוחמים. לרגע אילנה מרפה את ידי כשהיא שואלת (בעדינות אמנם) אם אני מרגישה שנכון ללחוץ. אני ממשיכה. צורחת לאלוהים שייגמר כבר, מצביעה לאבינועם על פרק תהלים שיגיד אותו עכשיו. מתפללת בשקט ובקול, וצורחת על אילנה שתעזור לי להוציא אותו. מאחורי אני שומעת כל מיני אריזות נפתחות, ואני מבינה שאילנה מתארגנת ללידה. היא שואלת את אבינועם באילו תנוחות ילדתי בלידות קודמות. כשהיא רואה שאין התקדמות עם הראש, היא מציעה לשנות תנוחה. שניהם מעבירים אותי לשכיבה על הצד, לחיצה אחת, וושוב אילנה מבינה שלא זו התנוחה. אחר כך הבנתי ממנה, שפה היא נגעה בראש, וניחשה שהמצג הוא OP כלור עם הפנים למעלה. צריך לשכב על הגב. אני שמה את הראש על ירכו של אבינועם, כשאני מושכת ברך כפופה לכיוון הפנים ולוחצת. אבינועם מרים לי את הראש עוד לכיוון הברכיים. לוחצת בכוח, כמעט בלי הפסק. אילנה מתחננת שאעשה הפסקות כדי לקחת אויר. רק כשהיא אומרת שזה בשביל שהתינוק לא יתחמצן (בסוף שכחתי לשאול אותה מה זה) אני נענית, ועושה קצת הפסקות. אני מבינה ממנה שהראש בחוץ, ואכן, גם הוא כמו חלק מאחיו, החליט שהמיילדת צריכה לראות קודם כל את פניו היפות ולא את ערפו. לא מבינה למה עדין כואב לי אם הראש בחוץ, אילנה מסבירה לי שמחכים שהתינוק יסתובב עם הכתפיים, והוא אכן קיבל בבטן איזה שיעור בכוריאוגרפיה, ועושה את הסיבוב. אני לוחצת, לא מצליחה לראות, ואין מי שיחזיק לי מראה. אבל אילנה ממהרת לשים אותו על בטני, תינוק גדול, כבד, מכוסה בוורניקס, ראש גדול. אבינועם שואל מה זה המשחה הלבנה הזו, כי אנחנו לא זוכרים את זה מלידות קודמות, ואכן היא אומרת שזה מאפיין תינוקות שנולדו לפני הזמן. כך שכל הלחץ שלנו אולי אולי היה מיותר, אבל כך או כך, כמו שהוא נראה הוא לפחות 4300, וטוב שלא המשיך לגדול. אני עדיין מרגישה לחץ, מין כאב בנרתיק או משהו, אבל ציר הוצאת השיליה עוד לא הגיע. בינתיים אני בוחנת את הילדון הגדול הזה. הוא מתחיל לבכות, בכי חזק וקולני, וזה מזכיר לי את דויד (4620). מקווה מאד שלא יהיה לי איתו הנתק שהיה לי עם דויד, שפשוט בגלל משקלו, היה ממש רעב מהרגע הראשון, ואילו אצלי חלב "על אמת" מגיע רק ביום השלישי. היתה אז מין עוינות כזו של "מה הוא רוצה ממני"? ולא נקשרתי אליו רגשית עד היום השלישי!
השליה יוצאת. הכל שקט. שבת, רבע לשתיים בצהרים, זו שעת הלידה שלו. ילדון ששני הוריו התפללו שלא יוולד בשבת, ובכל זאת, זה כנראה היה היום שלו (והוא ידע יפה להחזיק את אילנה ואשר בביצים לפני הטיסה שלהם...)
הוא עלי. כמו כל אחיו, יודע לפתוח פה גדול ולינוק כמו שצריך. הכל פסטורלי, שקט, ירוק מכל החלונות, אילנה יוצאת כל פעם לרבע שעה, וחוזרת לטיפול נוסף בתינוק. וזה נחמד. שילוב של הפרטיות הזוגית ושל האכפתיות והטיפול של אילנה. היא מלבישה לו בגדים שהכנו לו. הם מתוחים עליו. עכשיו הוא נראה "מענטש". ואני פתאום רעבה משהו! זה הזמן לכל הפינוקים שאילנה הכינה כאן. מטעמי כשרות הכל קנוי ולא חם, אבל מושקע. אבינועם מכין לי קפה, ויש מאפינס, וגלילונית. הוא חותך תמרים ומכניס לי לתוכם שקדים. הכל מתחסל בקצב של אישה מניקה. אילנה מביאה ענבים ושזיפים. אני אוכלת ואוטומטית מחכה לצרבת שתבוא... אבל זהו, האבטיח הגדול כבר לא כאן. הבטן רכה, עגלגלה ולא מתנשאת... אילנה שמחה לראות שהוא יונק היטב, והרחם מתכווץ יפה. אפשר לוותר על הזריקה לכיווץ הרחם, למרות שזו לידה 11. גם אני רואה שהוא יונק יפה, אבל חוששת מהתיאבון הזה, ומכאב בפטמות אם אניק יותר מידי. אילנה השאירה אותנו לבד, והמליצה לנו שנישן. היא אמרה שלא תפריע לנו עד הערב. זה רעיון מצויין, אלא שמהר מאוד אני רואה שהחמודון רגוע רק כשהפטמה בפה שלו, ואין לי סיכוי לישון. אני מחליטה לא להתעמת איתו. הוא יודע מה נכון לשנינו.אני צריכה את ההנקות לצורך כיווץ הרחם, והוא צריך אותן כדי שהחלב ייווצר בהקדם. ואולי עלי להתעלם מהדאגה שלי לפטמות? במשגב לדך אמא שלי התכבדה תמיד להגיע אלינו מיד אחרי הלידה. ותמיד אחרי כמה דקות של הנקה היתה אומרת לי: די, מספיק לך, שלא יהיו לך כאבים בפטמות. עכשיו היא בחו"ל (וכך נחסך מאיתנו לחשוף בפניה איפה באמת ילדנו)
שעות אחר הצהריים עברו בפסטורליה. תוך כדי ההנקות, ניתבתי את הרגשות הגואים שלי לתוך מזמורי הודאה יפים שכתב דוד המלך: מזמור שיר ליום השבת, טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות.
עם צאת השבת טילפנו לילדים, הם היו נרגשים. כולם ויתרו על הפעילויות שלהם במוצ"ש, כדי שיוכלו לבקר אותי. אבל – אם עד עכשיו הייתי אדון לעצמי ולפרי בטני, הרי שעוד מעת אהיה "נתינה" של בית חולים ,ומי יתן להם לבקר אותי בשעת לילה? לכן החלטנו שפשוט נאפשר להם לבקר אותי באוטו. חנינו במרחק מה מהבית (כדי שלא כל השכנים יקפצו כשיראו אותנו בחניה של הבניין) הילדים הגיעו בריצה עם שלל חיוכיהם המקסימים. חלקם בפיג'מות. שתי הגדולות קיבלו את הזכות להחזיק את התינוק. אחרים רק ללטף את כפות רגליו. היתה חגיגה מקסימה במכונית. ולהפתעתי, היתה לי סבלנות לענות לכל אחד כפי הבנתו. עקיבא ילד סקרן מאוד, ויעלי נבוכה מהשאלות הפרטניות שלו. אבל הוא קיבל ממני תשובות מספקות לשאלותיו. היה כיף. חנה הביאה לי מהבראוניז שהכנתי ביום ששי. הגיע הזמן לצאת. האוטו לא מניע, פתאום הלך המצבר, וממש לא ברור למה. שעה של נסיונות מילוי המצבר עם כאבלים, (אולי זה היה סימן שעלינו להשאר בבית?) בקיצור, עברנו מהאוטו המקסים של הוריי, ל"עגלה" שלנו והגענו להדסה עין כרם. הטרטור, היחס המגעיל והמשפיל, שעות של המתנה מייאשת בלי התייחסות אנושית, כל אלה, היה בכוחם כמעט למחוק את החוויה המקסימה, ולכן אמנע מכם את הפרק הזה של הסיפור.
מילות הסיכום שלי הן:
לידה היא עניין של כאב ושמחה.
בית החולים מעצים את הכאב, ומוסיף סבל מיותר.
אילנה מעצימה את השמחה, ומשאירה טעם מתוק של אהבה ואושר!
|
תוכן התגובה:
|
