ימי ההולדת של הבנות הם תמיד זמן הרהורים עבורי. כל שנה בתאריך אני חוזרת ללידה הרלבנטית, משחזרת אותה, נזכרת בעוד איזה פרט, מבינה עוד משהו על עצמי,.. זה מדהים איך כל פעם מתחדש משהו. כל לידה וכל ילדה היא עבורי שיעור חיים ..כל אחת מהן מלמדת אותי משהו אחר. שיר למשל שכל כך דומה לי ומזכירה אותי מעמתת אותי עם השדים הכי עמוקים שלי. עם כל התכונות הקשות, שאני לא אוהבת בי, שלא אהבתי, עם כל ההתמודדויות עם כל הפחדים..מלמדת אותי להגיב אליה בדרכים אחרות, שונות מאלו שהגיבו בהן אלי, מודעת לדברים ומנסה להקל עליה, אור שחיה לפי קצב פנימי שלה עצמה, לא מהרת כשלא בא לה, מוצאת בעצמה ובתוכה עולם ומלואו ואיננה נזקקת לאנשים כצורך קיומי מלמדת אותי שיעור חשוב מאוד בסבלנות, בקבלת השונה, בשלוות נפש והילה הקטנה, רק בת שנה (היתה ביום שבת) ועדיין לא ברור לי מה השיעור שלה עבורי, אבל ברור לי שהוא גדול וחשוב, יש בה בילדה הזו משהו מיוחד, משהו שמדבר מתוך נשמתי, ממקום עמוק וסתום שברור לי שעוד יתגלה לי ביום מן הימים. ובינתיי ם היא תינוקת מקסימה שאני מתענגת עליה כל רגע, והיא מאפשרת לי חוויות חדשות – היא הראשונה שאני עדיין מניקה בגיל שנה וזו חוויה אחרת להניק תינוקת שנגשת אלי ונמרחת לי על הציצים ומנסה לאכול אותם דרך החולצה, שמרימה לי את החולצה לבד ומחפשת, שצווחת מעונג כשאני מקרבת אותה אל "הציץ המשפריץ" אח,איזה עונג…והיא לא רוצה להפרד מאמא, רוצה להמשיך ולינוק וזה כל כך כיף. עוד לא היתה לי את החוויה הזו של "תינוקת של אמא" הגדולות היו "של אבא" וגם הילה מכורה לאבא אבל היא עדיין בראש ובראשונה מחוברת אלי – מודה ,זה אולי קצת נרקיססטי, אגואיסטי או השד יודע מה – אבל זו הרגשה נפלאה…גם הלידות שלהן לימדו אותי דברים שונים – הלידה הראשונה ,של שיר, שהיתה קשה וכואבת באופן מיוחד, לימדה אותי בראש ובראשונה שלא הכל בשליטתי, בניגוד לכל ציפיותי, לבוא ללדת וללכת הביתה… אוי איזה שיעור שזה היה, ואחר כך ללמוד שגם לגוף שלי יש מגבלות והוא לא מתאושש כמו שחשבתי, אחרי הניתוח.. הלידה של אור היתה תיקון לכך , לידה וגינלית נפלאה וקצרה יחסית (שעה בחדר הלידה) שבסופה אור פרצה החוצה במהירות כזו שהמיילדת כמעט ופספסה אותה…. והלידה של הילה … הלידה של הילה היתה חוויה סוריאליסטית לחלוטין.. בלידה הזו לא היה כמעט מקום לכאב, לא שהוא לא היה שם. הוא היה בהחלט, אבל לכל אורך הצירים והלידה הכאב היה משני, זו היתה הלידה הראשונה בה עיקר החוויה לא היה הכאב ועוצמת הרגשות יחד אלא רק עוצמת הרגשות.. התחושה המסטית של לידה.. תחושת הכח, החדווה והאושר..החיבור המדהים לשורשים הכי עמוקים שלי, למהות האמיתית שלי,
אני מסתכלת על שלושת בנותי ביחד ולחוד ונפעמת מכך שאנחנו יצרנו אותן, שהן באו מתוכי, ממני, שיש לי יד בפלא הזה, בקסם הזה. מבחינתי האמהות ממצה את התכלית שלי. נכון שיש לי עוד הנאות בחיים ועוד תחומי ענין אבל אם תשאלו אותי, לשם מה הגעתי לעולם הזה, מה תכליתי, למה התכוונתי כל השנים עד שהייתי לאם – הרי התשובה תהיה –בדיוק לכך. להיות אם. כל מה שאעשה לא ישווה לכך. והעוצמה הזו של להיות אמא של מישהו נראית לי החזקה ביותר בעולם. לא בכדי גברים הם אלו שנמצאים בתחרות מתמדת וצריכים כל הזמן להוכיח לעצמם ולאחרים משהו. נשים ברובן לא נזקקות לכך. לנו יש את ההוכחה שלנו, אנחנו ילדנו, אנחנו הגענו לפסגת האתגר והמבחן העצמי ויכולנו לה ! כבשנו את הפסגה לכן אין לנו צורך להוכיח יותר… אנחנו יודעות.. יודעות את כוחנו ואת אהבתנו.. ובעיני להיות חלק מהעגול השלם הזה הוא הדבר הנפלא בעולם.
אז לכל מי שהיה לה את הכוח לצלוח את הקטע הזה עד כאן ועדיין לא נרדמה… אני שולחת ברכה מיוחדת, ברכת אמהות שלמה ומאושרת, ברכת אהבה ואור,לאמהות שהיו,לאמהות שעכשיו ולאמהות שבדרך…
ומאחר שלפני שנה עדיין לא השתתפתי בפורום ואין לי קישור לסיפור הלידה.. אני מביאה אותו בהודעה נפרדת מיד אחרי זו למי שמעונינת ויש לה כוח…
|
תוכן התגובה:
|
