מלאת התפעלות מהכנות וגילוי הלב שלך, מהתיאור המדויק (לא, אנחנו לא שוכחות אף פרט, אם מישהו בנה על זה) ובעיקר מהמבט המפוכח שיש לך היום על אז. כן, היינו תמימות. ונלהבות כל כך לשתף פעולה. ובטוחות כל כך שהם, בחלוקים הצחורים, יודעים הכל ולנו אין מה "לעשות בעיות". אני מרגישה קצת טיפשה בדיעבד, על חוסר האסרטיביות הנורא שגיליתי. איך רק בדיעבד אני יודעת שאסור היה לי לתת להם לנהוג בי כך? מה, לא הייתי שם? לא היה לי את הפה הגדול שיש לי תמיד? וכמו שאני תמיד כותבת כשמגיעים לדון בנושאים האלה: לא. כל אלה יצאו להם לחופשה, ואני באתי ללדת. באווירה תומכת, מחבקת ומסייעת רציתי ללדת, אבל פיספסתי - כנראה - את היום הנכון. ענבל יקירתי, חוויה מתקנת בוא תבוא. לך, וגם לי (אינשאללה) ולכל אלה שלפנינו, בתקווה שאחרינו לא יהיו עוד שיזדקקו לחוויות מתקנות, כי המצב ישתנה. הוא חייב להשתנות. והנא המדהימה שלך - מי יודע היכן היא היום? הלוואי שהיא מיילדת רחומה, שעוזרת לנשים כמוך וכמוני ללדת בחמלה ובאהבה. בלי הבדלי דת, גזע ודציבלים. תודה על הסיפור שלך
|
תוכן התגובה:
|