|
15/12/2002 17:29
|
אופירה
|
מאת:
|
|
אולי עכשיו אחרי ....
|
כותרת:
|
אולי דווקא עכשיו אחרי ש"יצאת מהארון" ואמרת שקשה אולי עכשיו יהיה פחות קשה. לפעמים צריך את האומץ לצאת מהתחפושת של החזקה ועוזרת לכולם ולדרוש לקבל. דווקא אני חושבת שבגלל העבודה שלך שהיא כל כך מנתחת דברים ומעלה דברים למודעות את לא יכולה להתחמק מלחשוב עליהם. קשה אני ממש מבינה אותך קשה לוותר על כל ה"אני" ולהיות אמא במלוא מובן המילה. פעם הייתי כותבת יומן ורושמת יום יום מה שעובר עלי מנתחת דברים ומגיעה למסקנות בנוגע לעצמי. שנים הייתי עושה את זה. מהיום שעידו נולד הפסקתי. רשמתי בדף האחרון של היומן מהיום אין אופירה יש אמא שלעידו. כשאופירה תחזור היא תרשום ביומן. עברה חצי שנה ועדיין לא רשמתי כלום. כל מי שבא לבקר ישר רץ אליו, כל המתנות שלו,כל השאלות עליו כל הזמן שלי החופשי שלו. לצייר הפסקתי לקרוא ולראות טלויזיה כבר אין לי חשק כי אני "מבזבזת זמן יקר" לעשות דברים בסיסיים כמו כביסה,כלים,להוריד שערות ברגליים.... בעלי עובד קשה בהייטק וחוזר ב 10 הביתה כך שהרבה עזרה ממנו אין לי. ומה שנשאר זה לדאוג לעידו. יש ימים קשים יותר ויש פחות. הבעיה היא שהקטנטנים האלה יודעים מתי לא בא לך להיות איתם הם מרגישים ואז נעשים קשים יותר.זה כדור שלג שכזה. אולי גם החורף תורם לא מעט. אני כל כך מבינה אותך ואני יודעת שלא עזרתי הרבה אבל מה שניסיתי לומר שזה באמת לא קל. ושהמשבר שלך הוא דבר שכמעט בלתי נמנע ואני ממש מזדהה איתך. יגיע יום והם יהיו עצמאיים יותר זאת תקופה של נתינה אין סופית אבל היא תעבור ויש כאלה שאומרים שאח"כ מתגעגעים לזה. תרשי לעצמך להשבר לפעמים מותר לך. אח"כ תרגישי טוב יותר. אין עליות בלי ירידה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|