ונדמה לי שכל אחת כאן, כפי שכתבה אמא של ליאור, עברה באיזשהו שלב את הרגשות והמחשבות שתיארת. אני לא סבורה שאסור לומר, דווקא פה בפורום תוכלי למצוא זעקות 'הצילו' בנושאים הללו מדי פעם, אבל אם את מרגישה שאת שוברת מוסכמות - אדרבא, שברי ואנחנו כאן כדי להשתתף איתך בניפוץ. יפה תיארת את כל הקושי יחד עם היופי, הייחוד, האהבה (המאוחרת), הפליטות, איבוד האני. כל כך מוכר. העניין הוא שחלקנו כבר עבר את ההר, ומעברו השני אנחנו יכולות להבטיח לך: הקושי זמני וחולף. יגיע היום בו תוכלי לומר: אני אמא אוהבת לאוריה, וטוב לי בהגדרה הזו. ותרגישי את זה בשלמות ובעומק גדולים. והקושי כבר יתגמד וישתנה. הקושי קיים, אין לזלזל בו, אבל עם הזמן לומדים איך לתמוך בעצמנו, איך להתארגן, למי להקשיב ולמי לא, ואיך לחיות בשלום עם כל הטירוף הזה. לא רחוק היום בו תוכלי להתקלח, לשבת בשירותים, לאכול מה שבישלת במו ידייך. זה יגיע. קחי נשימה עמוקה, מצאי סידורים לעזרה והתארגנות, אל תתביישי בשום קושי ובשום בקשת עזרה.
ומשהו קטן: אם יש לך רמקולים, בזמן שאת בסביבת המחשב, הכנסי לאתר smoothjazz.com, בחרי אמצעי השמעה, ותוכלי להכנס לעולם רגוע וקסום וכיפי. ותדעי שאנחנו גם מקשיבות ושותפות איתך לרוגע.
אהבה ובריאות!
ענבל
|
תוכן התגובה:
|