|
5/2/2003 17:22
|
עדה
|
מאת:
|
|
תודה לכולכן על המידע והעידוד, ולעדי ונירה
|
כותרת:
|
התכוננתי המון גם בפעם הקודמת, אבל שתיכן צודקות: זו היתה בעיקר מוכנות הגיונית, של צבירת ידע ופיתוח אסטרטגיות. לא הקדשתי יותר מדי תשומת לב ומחשבה לענייני הנפש (למעשה, אפילו קצת זלזלתי במקום של המוכנות הנפשית בכל התהליך). גם לא דאגתי מספיק לעצמי, ולא יצרתי סביבה תומכת: במהלך לילות הלידה שלא זזה דאגתי שהבעל יישן ויצבור כוחות, והמיילדת תישן ולא אטריד אותה בכאביי כדי שתהיה רעננה בלידה, ואני? אני הייתי לבד ביקום, עם הכאב והעייפות והפחד שבאו בעקבותיהם. אפילו פחדתי להכנס למקלחת כי פחדתי להעיר את בעלי... לא ידעתי להגיד "אני צריכה עכשיו עזרה כזאת וכזאת". חשבתי שבעלי, שהוא ידיד נפש שלי כבר יותר משני עשורים, יידע לבד. חשבתי שמיילדת ממלאת גם את מקומה של דולה, ושנוכחות של אנשים נוספים תפגע באינטימיות של הארוע. חשבתי שלא יקרה כלום אם אצטרך לנסוע שעתיים עם צירים.
לא עוד! הפעם א-נ-י במרכז. סביבי יהיו אנשים שיודעים מה אני רוצה, וכמה אני רוצה את זה, יאמינו בזה כמוני ויותר ויהיו מוכנים לעזור לי בדרכי. המקום יהיה הכי מתאים בשבילי, וקרוב.
כנראה שמהצורך שלי בשליטה לא אצליח להשתחרר בקלות, אבל עד כה הצורך הזה חילץ מהגוף שלי ביצועים שלא האמנתי שאוכל להגיע אליהם, ביותר מהזדמנות אחת, ואני מאמינה שאוכל לגייס אותו "לצידי" (ליתר בטחון אני מתכננת לנסות גם ללמוד היפנוזה עצמית...)
גם עבורי, נירה, זו מלחמה שאני חייבת לנצח בה הפעם.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|