תיסלחי לי "דכאון" יקרה שאני מתפרצת ככה להודעה שפתחת, זה פשוט נראה לי כל כך מתאים לכתוב מה אני מרגישה ומה עבר ועובר עלי.
קראי מה שכתבתי ותיראי אם את מתחברת למשהו מזה. ממליצה לך להפגש עם איש מקצוע, נשמע שתקופה ארוכה את סובלת וחבל.
ועכשיו לסיפור שלי.
כבר תקופה ארוכה אני מתלבטת אם לשתף אותכן בסיפור שלי, חשבתי לעשות זאת בעילום שם, אבל החלטתי שמכיוון שהייתן שותפות ברוב השלבים הקשים, אשתף אותכן גם ברגעי הניצחון הקטנים והפרטיים שלי. מה גם, שאם אעזור ולו לאישה אחת – דייני.
הכל התחיל לאחר לידת בתי השלישית, שהייתה קשה לעיכול מכל הבחינות.
http://www.leida.co.il/message.asp?qt=4688
אני זוכרת את עצמי בבית החולים במצב של הלם. החברה הכי טובה שלי באה לבקר ואמרתי לה שפשוט חשבתי, תוך כדי, שאני הולכת למות. תחושת ההלם, העלבון, הכאב הנפשי והפיזי המשיכו ללוות אותי גם שחזרתי הביתה. מצאתי את עצמי בסיטואציה שהייתה למעלה מכוחותיי, שלושה ילדים קטנים, בעל שעובד במשרה מלאה וגם סטודנט… הגוף שלי חווה טראומה שסימניה ניכרו בי עוד תקופה ארוכה. התכנסתי בתוך עצמי. השבועות חלפו, בתי נולדה עם רפלוקס ובכתה שעות על גבי שעות, ידי קצרה מלהושיע, הנקתי אותה כל הזמן, מבלי לדעת שאני רק מחמירה את המצב, רציתי שתתנחם בי ובשדי אך למעשה הרעתי את מצבה. רק לאחר כשלושה חודשים אובחנה הבעיה, נאלצתי להפסיק להניק ולתת לה אוכל מיוחד (Enfamil AR) שהקיבה הקטנה שלה תמצא מנוחה.
הרגשתי איך כל הפנטזיות שלי מתנפצות, חלמתי על לידה קלה וטובה, על הנקה ממושכת עד שלקטנה ימאס… חשבתי שילד שלישי זה משחק ילדים ושאין יותר הפתעות, אוי כמה טעיתי. אני חושבת שהקושי הכי גדול שלי היה לראות את הפנטזיות מתרסקות, הפער הבלתי נסבל בין החלום והמציאות.
המשכתי להתכנס עוד ועוד בתוך עצמי, לא הסכמתי לאף אחד לבוא לבקר אותנו, חוץ מאמא שלי, שהתגלתה שמלאך מושיע וחברה אחת טובה, טובה ויקרה. אבל גם בפניהן לא הצלחתי להודות שהמצב כל כך גרוע. חשוב לי לציין שבמשך כל אותה תקופה המשכתי לתפקד, כאילו שהייתה לי ברירה? עטיתי על עצמי את מסכת הסופרוומן, טיפלתי בילדי, בבית אבל בפנים משהו מת.
אחד הפחדים הכי גדולים שלי כל חיי הייה להתמוטט, חשבתי שברגע שזה קורה אין דרך חזרה ונלחמתי בציפורניים להציג חזות "שפויה" ומתפקדת.
אחות טיפת חלב של בתי הרגישה אותי והמליצה לי לפנות לייעוץ, התחלתי ללכת לפסיכולוגית. אני זוכרת שבשלב מסוים אמרתי לה: אני רוצה לשים הכל על השולחן, אני לא אוכלת, אני לא ישנה, אני לא יוצאת מהבית, אני לא מרשה לאף אחד לבוא אלי – האם נראה לך שאני בדכאון? אז היא ענתה לי: לא נראה לי. המשכתי ללכת אליה עוד כמה פגישות והבנתי שהיא לגמרי לא מבינה מה עובר עלי והפסקתי.
כך חלפו להם השבועות ומועד חזרתי לעבודה התקרב, לא ידעתי איך אעמוד בזה. הסביבה כבר התחילה לשאול שאלות, מה קורה איתה. ואז החלטתי שזהו מספיק, אני חייבת לצאת מזה, הרי הכל בסדר איתי ואני בטח לא בדכאון, הרי כך אמרו לי…
שבתי הייתה בת 4 חודשים חזרתי לעבוד, מבחינה מסוימת הוקל לי, נשמתי קצת אוויר אבל בפנים הכל געש, הרגשתי איך אני מתכהה, שום דבר לא שימח אותי, הרגשתי שאני רק רוצה לדבר ולספר על הלידה שלי ואין לי למי, בסוף כבר הרגשתי שזה כנראה לא מעניין אף אחד ונדמתי.
כתבתי מכתב לבית החולים, בעזרתו המופלאה של אישי היקר, חשבתי שאוכל לשים את זה מאחורי ולהמשיך הלאה, אגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה אליהם, שהם יקבלו כוויה…. איזו תמימה הייתי.
ושוב אחות טיפת חלב הייתה זו שקלטה שמשהו לא בסדר איתי והציעה לי להפגש עם פסיכיאטר. התגובה הראשונית שלי הייתה עלבון, מה היא חושבת? שאני משוגעת? בעידודו של הבעל שלי ואחרי שעשיתי על עצמי עבודה וגם בעזרת אישה נהדרת מהפורום החלטתי ללכת לפגישה עם פסיכיאטר, פגשתי איש חכם (אפילו בלי קרניים…), אמפטי ומכיל. שוחחנו ארוכות, תיארתי בפניו איך אני מרגישה ומה בדיוק אני כבר זמן רב לא מרגישה. בסיומה של הפגישה הוא המליץ לי להתחיל לקחת כדורים נגד דכאון. הייתי צריכה להתגבר על הרבה פחדים, עכבות ודעות קדומות שהיו לי בקשר לטיפול תרופתי אבל הבנתי שאני יותר לא מסוגלת להמשיך ככה.
אני זוכרת ששאלתי אותו האם האבן הענקית שיושבת על הלב תקטן? הוא חייך ואמר שלא רק שהיא תקטן, היא תעלם… הייתי מאוד ספקנית.
לאחר כמה שבועות מתחילת נטילת הכדורים התחלתי להרגיש יותר טוב, שמחת החיים חזרה אלי, התחלתי לאכול (ולא הפסקתי עד היום…), להנות לקום בבוקר. ומה עם האבן תשאלו? האבן הגדולה שישבה על נשמתי חודשים כה רבים התמוססה ונעלמה! ההייתי כחולמת?! פתאום גילית שהחיים יפים, מאירים לי פנים. גיליתי מחדש את האהבה והאור בחיי. הרגשתי איך לאט, אבל בטוח, כוחותיי חוזרים אלי, לא האמנתי שהשינוי יכול להיות כה משמעותי.
ידעתי שעלי לשלב את הטיפול התרופתי בטיפול פסיכולוגי, כי הרי אני לא מעונינת לטפל רק בסימפטומים, התייעצתי עם הד"ר והוא אמר לי חכי, את תדעי מתי. ואכן אחרי זמן מה באה נפילה קטנה והוא אמר לי עכשיו הגיע הזמן, הוא המליץ לי על פסיכולוגית ואחרי שעשיתי עם עצמי תיאום ציפיות והיה לי ברור, פחות או יותר, מה אני מחפשת בטיפול – פניתי אליה. כבר כמה חודשים שאני נפגשת איתה, לא קל לי בכלל, אבל אני יודעת היום שאני בדרך הנכונה להחלמה.
אני חושבת שלא מספיק מדברים על דכאון אחרי לידה, בכל הספרים יש פרק קטן ולא ממש מעמיק על זה, הבושה סביב הנושא כל כך גדולה והבורות עצומה.
היום אני יודעת שלא הייתי מצליחה להרים את עצמי מתהומות הייאוש וחוסר האונים, שהייתי שרויה בהם, ללא טיפול תרופתי.
אין זה שיר הלל לטיפול תרופתי, זו המציאות הפרטית שלי ואיך בשילוב הנכון הצלחתי להתגבר ולמצוא שוב את האושר והשמחה בחיי.
תודה לכן שהקשבתן לי והייתן פה תמיד עבורי, בלי לשפוט, – אלא רק בשביל לחזק, לנחם ולקבל.
תודה
אסנת
|
תוכן התגובה:
|
