21/12/2001 11:5
|
אסנת
|
מאת:
|
הסיפור שלי
|
כותרת:
|
שלום לכן, אחרי שקראתי את מכתבה של יעל ש. ואת התגובות החמות והתומכות להן היא זכתה מכן, אני מרגישה שיש בי עכשיו את הכוח לשתף אותכן בסיפור שלי. עדיין מאוד קשה לי ואפילו עכשיו בשעת כתיבת שורות אלו, עולות לי דמעות, אבל אני חושבת שאין סיבה שאשאר את הסיוט הזה לבדי. המכתב שלי לבית החולים מאוד מתומצת ועל פי בקשתה של רותי השמטתי את שמו של בית החולים. תודה לכן על זמנכן. הבהרה קטנה נוספת: לידת Footling היא לידה שהילד שוכב ברחם עם הרגלים לכיוון היציאה... אסנת
שמי אסנת בת 33. ברצוני לשתף אותך בהשתלשלות האירועים, שהביאה ללידתה של בתי, אעשה זאת בתמצות ובקצרה. בתאריך 18 במאי 2001 בשעה 13:00 הגעתי עם צירים לקבלת יולדות בבית החולים. נבדקתי ע"י מילדת משתלמת, שקבעה שהראש למטה אבל אין עדיין פתיחה מספקת. נשלחתי להסתובב ולאכול, חזרתי וחוברתי שוב למוניטור. בחלוף כשעה וחצי נבדקתי שוב והפעם ע"י ד"ר (-), שקבעה שהראש למטה ויש פתיחה מספקת ללידה. עפ"י בקשתי ולאחר זמן קצר ביותר, נבדקתי שוב ע"י מילדת מדהימה בשם בת-שבע (נקודת האור היחידה בכל האירוע) ואז התחוור להפתעת כולם שהילדה נמצאת במצג Footling, וכאן מתחילה השתלשלות אירועים קשה וכואבת מבחינתי. הועברתי לחדר לידה ושם התחיל דין ודברים בין ד"ר (-) לבין בעלי ואני. לצערי, במקום להקשיב לנו בחרה ד"ר (-) לבהות במסך האולטרסאונד במשך זמן רב. יתכן שבזמן זה ניתן היה לעזור לי במתן משככי כאבים, אך נדמה היה שד"ר (-) נצמדה לספר בהתעקשה על המתנה של לפחות 6 שעות לניתוח קיסרי (משום שנשלחתי לאכול). למרות שהסברתי חזור והסבר שאני כבר בצירי לחץ ואין זמן, המשיכה ד"ר (-) לצפות בתנוחה הנדירה בה נמצאה בתי ולחזור שוב ושוב על כך שיש להמתין. לא כל כך זכור לי איך או למה הפכה פתאום האפתיה להיסטריה מוחלטת, אך אם אינני טועה הייתה זאת שוב המיילדת בת-שבע שהאזינה, הבינה ושכנעה את הנוכחות, שאם רוצים להספיק לעשות ניתוח כדאי להזדרז. הובהלתי לחדר הניתוח (נוכחים בחדר הניתוח: ד"ר (-), רופאה נוספת שאינני יודעת את שמה והיא זו שתפרה אותי בסיום הלידה ועוד מספר אנשים שאינני זוכרת מי הם היו ומה היה תפקידם) ושם קשרו אותי למיטת הניתוחים בידי וברגלי, שמו לי מסכת חמצן והלידה התחילה. את חתך החיץ (אפיזיוטומיה) עשו לי בלי לחכות לציר, פשוט חתכו בבשר החי, בלי שום משככי כאבים ומבלי בכלל ליידע אותי שזה עומד לקרות. ילדתי את בתי כשאני קשורה בידי וברגלי! אין לי בכלל מילים לתאר את גודל הכאב ותחושת חוסר האונים. זוהי לידתי השלישית ושום דבר בעולם לא הכין אותי לחוויה כל כך קשה וטראומטית.
אין בכוונתי להיכנס לשקולים הרפואיים, שקדמו ללידה ושנלקחו במהלכה, אין בידי הכלים להתמודד עם שיקולים אלו. מה שברצוני להדגיש הוא היחס אותו קיבלתי; בחדר הניתוח בשום שלב לא הוסבר לי מה עומד לקרות, אף אחד מהנוכחים בחדר לא ניסה להרגיע ולהפיג מעט מהחששות ומתחושת המצוקה הקשה בה נמצאתי, במקום זה זכיתי ליחס משפיל ולצעקות, שתמיד התחילו במילה גברת… ועל כך אני מוחה וכואבת. גם כאשר הכל כבר הסתיים אף אחד לא ניגש והסביר לי מה התרחש. בנוסף על כך השאירו אותי קשורה בידי וברגלי גם במהלך התפירה של חתך החיץ ושוב הרופאה שתפרה אותי הייתה חסרת סבלנות ורגישות. שוחררתי מכבלי רק כאשר העבירו אותי חזרה לחדר הלידה. איך יתכן, שבתחילתה של המאה ה-21, אישה תלד לידה "רגילה" (ולא ניתוח קיסרי) כאשר ידיה ורגליה קשורות, מבלי שום יכולת להיות שותפה בתהליך הלידה. רופאים יכולים לטעות בשיקולים מקצועיים ועל כך אני מוכנה לסלוח, אבל לרופאים שלא מקשיבים ולא מסבירים ליולדת במצוקה מה מתרחש – אי אפשר לסלוח. אני אכן לא סולחת ולא שוכחת. לא תחושת נקם מקננת בי אלא כאב נפשי עמוק בעקבות אטימות הלב, חוסר ההקשבה והיחס הלא אנושי להם זכיתי בבית היולדות שלכם. בחרתי ללדת בבית החולים (-) משום שבית החולים חרט על דגלו את זכויותיה ורווחתה של היולדת ויצאתי פגועה, עצובה ומתוסכלת.
מצפה לתגובה.
בכבוד רב,
אסנת
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|