פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

22/3/2001 9:31 ענת ב מאת: ילדתי... (סיפור ארוך, תכינו קפה וקחו נשימה עמוקה) כותרת: ילדתי. אני כותבת ולא מאמינה. אני אמא בפעם השניה ורק עכשיו יכולה להגיד ממש "ילדתי". לפני 4 שנים נולד בני הבכור בניתוח קיסרי, 18 שעות אחרי ירידת מים ספונטנית בסוף שבוע 40 ואחרי 12 שעות של צירים איומים שהיו תוצאה של זירוזי ג'ל ופיטוצין והביאו אותי לפתיחה מרשימה של אצבע וחצי. הניתוח ההוא תפס אותי בהפתעה, ולמרות שלא יצאתי "מצולקת" מעבר לפס החיוור בשיפולי הבטן, נשבעתי שלסיטואציה ההיא לא ארשה לעצמי לחזור. ההריון הנוכחי עבר עלי כמעט כולו בתוך האינטרנט וביחוד באתר והפורום, שהחל לפעול בערך באמצעו. במשך 41 השבועות שנמשך ההריון הזה, וגם בחודשים שקדמו לו, "שלב התכנונים", עסקתי באוססיביות באיסוף מידע ואני גאה לבשר ש"ידע הוא כח" זו לא סיסמא נבובה, אלא אמת צרופה, וזה שעכשיו קשה לי לשבת קצת אבל לעומת זאת הרחם שלי שלם ולא מצולק בשנית נובע בעיקר מהעובדה שצעדתי לחדר הלידה בידיעה ברורה של כל מה שיש לדעת ובמשפטים מנוסחים בשפה של הצוות הרפואי כדי שלא יהיו כל אי הבנות בפעם הזו. טוב, נו, ואני גם קצת עקשנית, ויש לי פה, זה בטח לא הזיק לעניין. אז למי שקצר הזמן - הרי התקציר: ביום שישי בעשר וחצי באה לאויר העולם בלידה רגילה בתי היפיפיה 23 וחצי שעות אחרי שציר אימתני פקע את שק מי השפיר ומים מקוניאליים שטפו את רצפת השירותים בבית. 23 שעות שהיתי בחדר הלידה ב"לניאדו", ובסופן י-ל-ד-ת-י, כדרך הטבע (אבל עם הרבה עזרה מבחוץ) תינוקת מופלאה ובריאה וניצחתי בקרב. בשורה התהתונה הצלחתי ללדת VBAC בלידה צ-י-ב-ו-ר-י-ת, על אף ולמרות הכל, וזה ניצחון לא קטן. עכשיו, למי שיש קצת יותר זמן - הגירסא הארוכה והלא מצונזרת... אז למי שבעניינים, לאחרונה דיווחתי ביום האחרון של שבוע 41 להריון שהפקק הרירי צנח לו והחל יום של צירים לא תכופים ולא ממש סדירים. התינוקת שלי היתה מונחת בתוך הרחם כשגבה מופנה לגבי והיא מביטה קדימה (פוסטיריור), וכך לווה כל ציר בכאבי גב תחתון עזים שלא אפשרו לי לישון ואילצו אותי להתאמן היטב על נשימות ושאר אמצעי שיכוך כאב. היום עבר לו, הספקתי לקחת את בני מהגן ולבלות אחר-צהריים נינוח בבית עם ספרים ומשחקים ועצירות לנשימות כל 8 דקות. בן-זוגי שב מיום עבודה ארוך ב-8 בערב ואני השתמשתי בכל המיים החמים בדוד, קראתי לבני את "ספר הפילפילים" עוד פעם אחת והצלחתי להרגע מספיק כדי לנמנם קצת. שמעתי את בני נרדם ואח"כ את בן-זוגי נכנס למיטה עם "גלובס", ובשניה שהוא כיבה את האור ועצם עיניים, ב-11 בלילה, תפס אותי ציר אדיר שהקפיץ אותי לישיבה. 6 דקות אחריו בא עוד אחד, והרגשתי את הפקיעה המוכרת שם למטה. רצתי לשירותים ושם שצפו המים, שלחרדתי היו ירקרקים ובישרו לי שזהו זה, זה התחיל. הקפצתי את בן-זוגי, ארזנו את בננו וקפצנו לאוטו. מהדרך התקשרתי ל"לניאדו" להודיע שאני מגיעה עם מים מקוניאליים. היינו בטוחים שאו שאני יולדת מיד, או שעוד ניתוח, ובאוירה מתוחה עברו 10 דקות הנסיעה לבית-החולים, עם צירים כל 5-6 דקות ובננו ישן בכיסאו מאחור. כמובן שמרוב התרגשות פיספסנו את הפניה לתוך הרחוב המוביל לבית-החולים איזה שלוש פעמים, ולבסוף הגענו ואני רצתי למעלה, תרמיל גב על כתף, והתייצבתי במיון יולדות. מיד הוכנסתי לחדר לידה, כשבדרך אני מיידעת את כל מי שרצה או לא רצה לשמוע במה שהפך להיות המנטרה שלי ביממה הבאה: "מים מקוניאליים, לידה שנייה, פוסט-סקציה, רוצה לידה רגילה!" תוך 5 דקות הכניסו לחדר הלידה את בן-זוגי, בננו ישן בזרועותיו, והוא לא הספיק להתקשר להורי שיבואו לקחת אותו. (אח"כ סיפר לי שישב במסדרון עם עוד 2 גברים שהמתינו שבנות זוגן תסיימנה להבדק במיון, אחות יצאה ואמרה "מי זה הבעל של ענת?" וכולם קמו...) 3 שעות היינו בחדר לידה, בן-זגי יושב ובננו ישן בזרועותיו, אני על המיטה, זזה ללא הפסקה, מתעסקת עם כל הכפתורים כדי לכוון את המיטה הפטנטית שכולנו ראינו בסיור לתנוחה שתאפשר לי להתמודד טוב יותר עם הצירים, מחוברת למוניטור, אינפוזיה לוריד (לא התווכחתי כי אני אחרי ניתוח ויש דברים שלא מתווכחים עליהם) ואני טוחנת לכל מי שבסביבה את המוח, מיידעת בפרטי פרטים אודות הלידה הקודמת, ההריון הנוכחי, הסטוריה רפואית, ואפילו על רצוני בחדר פרטי וביות מלא, ומה לא... קיבלה אותי מיילדת נפלאה בשם רחל, אחת מ-3 רחלות מקסימות שתור כל אחת ואחת מהן עוד יגיע, ששאלה את כל השאלות ובדקה בעדינות והודיעה - אין פתיחה. חשבתי שאני מתעלפת. ירידת מים בלי פתיחה, הרי בסרט הזה כבר היינו, ואנחנו יודעים איך זה נגמר! בינתיים ירדה תכיפות הצירים ושוב התייצבה לה על 7-8 דקות בין ציר לציר, ממש לא מספיק. רופאה בדקה אותי והודיעה לי שאני לא בלידה, ושעלי לבלות את המשך הלילה במחלקה, לנסות לישון קצת ולאגור כוחות למחר. ממש. בתוך כל התהליך בני ישן שנת ישרים בזרועות אביו, שרק החזיק לי את היד, וזה כל מה שהייתי צריכה. הצוות היה המום מההרכב המשפחתי בחדר הלידה, זה עוד לא היה להם, וכמובן שיותר משדאגו לי דאגו לבני ה"מסכן". שחררתי אותם הביתה, לישון, וביקשתי להתקלח. גמרתי גם להם את המים בדוד, ואחרי אולטראסאונד קצר אך מנג'ס הועברתי אחר כבוד לחדרי במחלקת היולדות. מיד נכנסתי שוב למקלחת - אח, הפריוילגיה של חדר פרטי, שמאפשרת מקלחת של שעה וחצי בשלוש לפנות בוקר - והעברתי שם עוד כמה צירים כואבים מתחת למים החמים. באיזשהוא שלב הרגשתי שהעניינים מתחילים להתקדם, והודעתי להם שכדאי שמישהו יבדוק אותי שוב. שוב מוניטור, וחצי שעה אח"כ שוב לחדר הלידה, הפעם על אמת! עכשיו נכונה לי פגישה עם רופאה מגעילה שהתעקשה לדחוף אצבעות ולבדוק באולטראסאונד באמצע ציר, ואפילו לא עזרה לי להסתובב מהגב אל הצד לצורך העניין. כשנגמרה הבדיקה שלה הודעתי לכל מי שנכח שאיני מוכנה שהיא תתקרב אלי שוב, וכך היה עד סוף המשמרת שלה. בחדר הלידה קיבלה אותי רחל אחרת, נפלאה לא פחות, שהודיעה לי בהתרגשות על פתיחה "יפה" של 3 אצבעות. בכיתי. לא האמנתי שאי פעם אעבור את מחסום השתיים, והנה, לגמרי לבדי הגעתי ל-3! רחל עיסתה לי את עצם הזנב בכל ציר בסבלנות אין קץ עד סוף המשמרת שלה ב-7 בבוקר וכשהעבירה אותי למשמרת הבאה ולרחל השלישית, המיילדת הראשית, היא אמרה פשוט: לידה שניה, פוסט סקציה, מבקשת לידה רגילה, לא-התערבותית. כל-כך אהבתי אותה על הפשטות, הרגישות, והענייניות. עכשיו התחילה המשמרת של מרגלית, מלאך שאין כמותה. בן-זוגי הביא את בננו לגן (עכשיו כבר שישי בבוקר) והתייצב בחדר הלידה. מצוייד באנרגיות מחודשות הוא לש לי את הגב כמו שמרגלית הראתה לו, אבל ב-8 בבוקר עדיין היתה פתיחה של 3 בלבד, וכוחותי הלכו והתמעטו. כל ציר כאב יותר, ועל אף שהיו רק כל 7-8 דקות פתאום הופיעו צירים ארוכים, 2-3 דקות כל אחד, וזה פשוט הוציא אותי מהדעת. מרגלית שתפה אותי בהתלבטות: פטידין או אפידורל. אפידורל יפיג את הכאב, אבל יאט עוד יותר את הצירים, פטידין רק יטשטש, ולא יפגע באיכות הצירים. בכל מקרה הוסבר לי שיש צורך באיזושהיא התערבות תרופתית כדי להרפות את הגוף המתוח משעות של התמודדות וחוסר שינה. קיבלתי. ביקשתי לחכות עוד קצת ולראות אם הצירים יצטופפו מעט. בינתיים סיפרתי גם למרגלית את סיפור הלידה הראשונה, והיא סיפרה בהתרגשות שאצל בתה היה סיפור דומה, והיא הצליחה ללדת רגיל בפעם השניה. גם סיפרה לי שאת כל ילדיה ילדה בעזרת פטידין. אני רק זכרתי את הדיונים מהפורום והיה לי אנטי. לבסוף החלטתי בעד הפטידין, תוך שאני שומעת באזני רוחי את רותי מסבירה איך זה עושה טוב לקונטרול-פריק לוותר קצת על השליטה במוח... הפטידין הביא אותי לפתיחה של 5 ב-11 בבוקר, והחלטנו לחכות עוד קצת לפני האפידורל הבלתי נמנע. באיזשהוא שלב הודיעו לי שרותי מוסרת חיבוק וירטואלי בטלפון. חיוך ענק השתרע על שפתי וחזרתי לנמנם... הצירים עדיין לא הצטופפו, והיה ברור שיחד עם האפידורל יצטרך לבוא גם פיטוצין, המסוכן לי אחרי הניתוח, ולכן ינתן ממנו אך מעט. זריקת האפידורל בצהרי היום הביאה עמה את המרדים - הגבר הראשון שפגשתי בלידה מלבד בן-זוגי, והתהליך הלא נעים של החדרת החומר עבר בחיבוק חם ותומך של מרגלית, בן-זוגי מביט מן הצד. אח, הקסם של האפידורל, 5 דקות מגיהנום לגן-עדן כינתה אותו פעם מישהי. הפסקתי להרגיש ושקעתי בציפיה עמומה. המשמרת של מרגלית הסתיימה ובאה ולריה העניינית - ג'דה בחלוק לבן. השעות נקפו להן, אנחנו מתעדכנים מההורים על חוויות בננו אצל סבא וסבתא, ובן-זוגי מספר לי מה מצב הצירים מתוך המוניטור... אחה"צ שלחתי את בן-זוגי הביתה, לישון איזו שעה-שעתיים, הוא נסע, חזר, הפיטוצין מטפטף באיטיות ושומר על תכיפות של 6-7 דקות בין ציר לציר ו-ולריה מכריזה מדי פעם: 6 אצבעות, 7, 8... בחמש וחצי היא אומרת לנו "שבת שלום" ו"כתבנית" מצטרפת לצוות כדי לבצע את הפעולות האסורות: לחיצה על מתגים חשמליים, כתיבה. ב-8 בערב באה ההכרזה: 10 אצבעות, זמן להתחיל לדחוף! אני מסתכלת על בן-זוגי, והוא עלי - מה עושים עכשיו? ולריה אומרת, שמכיוון שזו לידה ראשונה יש לי עכשיו 3 שעות לדחוף, אבל היא חושבת שיקח פחות. ואני רואה בעיניו העייפות של בן-זוגי את חוסר האמון, ואני שומעת את אילנה: "push as your body tells you" והגוף שלי כמובן אינו אומר דבר תחת השפעת האפידורל, ואין לי מושג מה צריך לעשות עכשיו! מי חשב שאגיע בכלל לשלב הזה? ביקשתי שיפסיקו את האפידורל. היה זוועה. במשך שעתיים ניסיתי ככל יכלתי לדחוף את בתי החוצה, ללא הצלחה, על צד ימין, על צד שמאל, בחצי-ישיבה, על הגב, ולריה ועוד שתי רופאות-עם-נשמה-של-מיילדות מחזיקות לי את הרגליים ומסבירות לי מה לעשות ובן-זוגי עובר מצד אחד של המיטה אל צידה האחר, מלטף, מנסה לעזור... האגו שלי בקרשים, השעה כבר 10 בלילה ואני רואה כוכבים. הרגליים רדומות לגמרי מהאפידורל ואני לא מסוגלת למצוא תנוחה שתאפשר לי לעבוד באפקטיביות, העורף של התינוקת לוחץ על עצמות האגן, הראש ב+2 וכל ציר קורע אותי, והצירים מרוחקים, ואין מומנטום... זה לא יגמר??? קצת אחרי עשר הוחלט להכניס ואקום. לא התווכחתי, הייתי כל כך מותשת, וממש שיוועתי לעזרה. ביקשתי שיזהרו, שיהיו עדינים. ביקשו מבן-זוגי לצאת, הרופא הבכיר, ד"ר כץ, נכנס, חתך, הכניס, שאב, ורבע שעה וארבעה או חמישה צירים מייסרים אח"כ באה בתי לאויר העולם. אין מילים לתאר את התחושה של לראות את הגוף הקטנטן והכחלחל מגיח מבין רגלי. חרדה אחזה בי כשלא שמעתי את הצעקה המיוחלת, המעידה על כניסתה לאויר העולם, גם לא תוך דקה ארוכה, ורופאת הילדים סוטרת לבתי כדי לחלץ ממנה איזה שהוא קול בשביל האפגר של 5 הדקות. התחננתי שיתנו לבן-זוגי להיכנס, לפחות שיצאו להגיד לו שהכל בסדר. בסוף הוא פשוט נכנס. ב"לניאדו", הכניסה למלווים מן המסדרון היא מצד ראש היולדת, וכך נחסך ממנו המראה הלא אטרקטיבי של הרופא המשחיל חוט במחט ויוצא לעבודה בין רגלי. תוך כדי שהד"ר תופר וידאתי איתו את סוג החתך (אלכסון לימין) וסוג התפרים (מתמשך בפנים, 8 בודדים בחוץ) - הוא הסתכל עלי כלא מאמין. הצעקה המיוחלת הגיעה בדמות אנחות של בתי, שכנראה בלעה קצת מי שפיר בדרך, וגם הואקום בטח לא עשה לה טוב. כמה שהתחננתי לא נתנו לי אותה, אלא לקחו אותה מיד אל האינקובטור (על אף אפגר 8 ו-9) בן-זוגי בעקבותיה, ואני נתפרת ומנסה להתאושש, הפיטוצין מטפטף לעירוי, הגוף רועד, ומחשבה עוברת בראשי, לא יודעת מאיפה: "בפעם הבאה קיסרי אלקטיבי". אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל חייבת בשם הכנות, בעיקר לעצמי. זה מה שחשבתי באותו רגע, בתום קרב בן כמעט יממה. עוד משמרת מתחלפת בחדר הלידה, שעה עוברת ואני מבקשת לרדת להתקלח. כולם מסביב צוחקים, נותנים לי אקמול כדי להקל על הכאבים החותכים בבשר. אחרי עוד שעה מאפשרים לי לרדת לשירותים לאחר שסירבתי בכל תוקף לסיר, ובדרך למחלקה, בכיסא גלגלים, אני עוברת בפגיה לראות את בתי מתחממת באינקובטור. לא באתי ללידה הזו מצויידת בתכנית לידה. היו יותר מדי הסתעפויות בדרך, ונראה לי פתאטי לנסח את כל האפשרויות בעץ החיפוש, או המבוך כמו שרווית קוראת לו. יש לי גם רתיעה מלהיכנס בשערי מוסד רפואי ולהתחיל להכתיב מדיניות... בדיעבד, מסתבר שבאתי עם מנטרה חזקה, ברורה, ובהירה, שעברה כחוט השני בין כל המשמרות, והמילה ניתוח לא עלתה על דל שפתיו של אף אחד בסביבתי במשך כל השעות הארוכות. למעט בן-זוגי, לאף אחד סביבי לא היה ספק שאני מסוגלת לעשות את זה רגיל, על אף המים המקוניאליים, והפוסטיריור, והקצב האיטי, ואף לרגע לא נדונה "האפשרות האחרת". אני מאמינה שהסיבה לכך היא בחירתי ב"לניאדו", בית-חולים עם נשמה יתרה, מיילדות אמיתיות, כמו בסיפורים, אחוז גבוה של רופאות נשים והמון כבוד לגוף האישה. הגישה הזו נשמרת גם הלאה, במחלקת היולדות, כאשר בחמש בבוקר עוברת אחות ומחלקת תה מתוק ליולדות, שיספיקו לשתות ולהתעורר לפני שמביאים את התינוקות להנקה בחמש וחצי. שעות הביקור והאוכל לעולם אינן חופפות את שעות ההנקה, ומאפשרות ליולדות שאינן מעוניינות בביות מלא או חלקי להניק בשקט, בלי התערבות של מבקרים, ובלי לחשוף את תינוקותיהן, אם אינן מעוניינות בכך. ביומיים שהיייתי במחלקה הייתי היולדת היחידה שהחזיקה את תינוקה אצלה (מהרגע שהגיחה מהאינקובטור למחרת בבוקר), ונחשבתי לקוריוז המחלקה, הן אצל אחיות התינוקייה והן בקרב היולדות האחרות, אבל לא הפריעו לי, סיפקו לי את כל מה שהיתי זקוקה לו, ולא מנעו ממני דבר. בכל בוקר מתקיימת במחלקה הדרכה להנקה ואחיות התינוקייה תמיד שם לעזור כשצריך (ונעזרתי, ערב אחד, אחרי חצי שעה של נסיונות נפל להתחבר). אני לקחתי חדר פרטי, וכך התאפשר למשפחתי להיות איתי כל הזמן. זה היה לי חשוב במיוחד שבני יוכל לבוא אלי הישר מן הגן ולהישאר עד הערב, להתחיל את ההיכרות עם אחותו הקטנה עוד בבית היולדות. ואחרי הכל, כמה מילות ביקורת: מכיוון שילדתי בתוך השבת בוצעה כל עבודת הרישום בחדר הלידה ע"י "כתבנית", עובדת לא-יהודיה המועסקת ע"י בית החולים כדי למנוע חילול שבת מהעובדים היהודיים. עובדת זו גם נקראת אל הדגל בכל פעם שצריך להעלות או להוריד את המיטה החשמלית, והיא גם שמודדת לחץ דם. אין לי ביקורת על הפעולות האחרות, אולם הרישום בהחלט לקה בחסר: משקלה של בתי נרשם שגוי: 3605 במקום 3065 ומזל שתפסתי את זה כבר למחרת היום. נכתב גם שנולדה בשבוע 40, ואני סחבתי בגבורה אל היום הראשון של שבוע 42, אבל זה באמת לא כ"כ חשוב... ואצלי בגליון הוקפה בטעות אופציית המלקחיים במקום הואקום... פטור בלא כלום כנראה שאי אפשר. עוד דבר קט, לקח לי המון זמן להצליח לשוחח עם רופא ילדים באופן אישי (בעיקר כי ילדתי בשבת), על אף שכשהגעתי לשוחח עם מנהל מחלקת ילודים זכיתי ביחס נהדר והמון סבלנות, שהיא, כנראה, תנאי קבלה הכרחי לעובדי בית החולים הזה - וטוב שכך. זהו, בינתיים. אני עדיין מעבדת את החוויה. כותבת וכותבת, שלא אשכח את כל הפרטים הקטנים שעשו את היממה הארוכה והמשמעותית בחיי. בתי היפה נמה לה בשלווה לצידי, בטנה הקטנטנה מלאה חלב וכיפת ואקום אדמדמה מעטרת את ראשה המושלם, כיאה למי שנולדה בבית יולדות חרדי בלילה שבין שישי לשבת. מזל טוב לכל היולדות ושיהיה בשעה טובה לכל ההריוניות. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 22/3/2001  11:4 ענת, המון המון מזל טוב. הסיפור שלך מדהים!!! כל הכבוד לך! (ל"ת) - נטלי 22/3/2001  11:4 לענת חיבוק גדול ומזל טוב... - ענת סימון 22/3/2001  12:29 ענת ב. יקרה, מזל טוב טוב והמון בריאות ואושר - גאיה 22/3/2001  12:49 מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי יושבת מול המחשב וממררת בבכי... - הדס 22/3/2001  15:4 ענת, המון מזל טוב ואושר!, תודה על השיתוף, אכן ידע הוא כוח, והסיפור שלך הוא דוגמא לכך! - אורית 22/3/2001  15:7 ענת המופלאה שלנו - רותי קרני הורוביץ 22/3/2001  15:31 וואווווווווווו!!!!!!!!! מזל-טוב!!!!!!! - דנה 22/3/2001  16:20 מזל טוב ענק ! והמון תודה על השיתוף בסיפור המרגש ! (ל"ת) - ענתי 22/3/2001  16:25 מזל טוב ענת!!! - טובה קראוזה - דיאטנית קלינית 22/3/2001  19:50 ענת מזל-טוב, הרבה נחת, אושר ובריאות. תהנו . ל"ת - יפה 22/3/2001  22:4 יישר כח! הרבה מזל טוב. התרגשתי. - רוית ט 22/3/2001  23:34 ענת, מזל טוב! וחיבוק גדול לכולכם. (ל"ת) - מיכל ג. 23/3/2001  2:13 ענת, אני כותבת ומוחקת שוב ושוב - אמא 23/3/2001  3:0 ענת- - ליא 23/3/2001  7:12 ענת, רציתי לומר עוד משהו לגבי חוסר היכולת ללחוץ, - הדס 23/3/2001  8:43 תודה לכולן על התגובות החמות! קראנו לקטנה הדר (ל"ת) - ענת ב 18/5/2007  8:15 גם עכשיו כשהדר בת שש+ הסיפור מרגש מאין כמוהו - שרון

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש