מתכון לתינוקת
זמן הכנה: כמעט שנתיים
מצרכים: גבר אחד
אופן ההכנה: נכנסים להריון חוגגים עשרה וחצי חודשים (רצוי לאכול כמה שיותר) סובלים סבל בל יתואר 12 שעות (חויה מזעזעת ובהחלט לא מומלצת) מוכן.
אחרי שבוע ממש קשה שעבר עלי, וכל כך רציתי לספר את כל מה שהיה, סוף סוף אני מוצאת קצת זמן.
הלידה בשישי ושבת כבר ממש סבלתי. ההתכווצויות היו ממש חזקות, בבטן, בגב וכלפי מטה. היו לי תקוות שזה אומר שהלידה קרובה, אבל כבר פחדתי לקוות, כי כבר היו הרבה דברים שחשבתי שאומרים שהלידה קרובה. ביום שבת נסעתי לרמת גן לאמא שלי, כי היה לי מוניטור למחרת. עד אז, היו לי תקוות להפסיד כל מוניטור, אבל הגעתי לכולם וכבר הייתי בטוחה שאגיע גם לזה. אבל ב - 4:15 בלילה העיר אותי ציר די מזעזע… ואחרי רבע שעה עוד אחד. בשלב הזה נכנסתי לפורום לספר, כי היה די משעמם בין הצירים. אבל מהציר השלישי הם היו פשוט סיוט. כאב נוראי. נשענתי קדימה על ערימת כריות בצירים, ניסיתי להרגע ולנשום. היה קשה וכואב, וחשבתי לעצמי, יאללה בואי נלך לבית חולים ונקח אפידורל, עזבי את הלידה הטבעית הזו. אבל כל כך פחדתי מהאפידורל ושזה יאריך לי את הסיוט, שאמרתי, על החיים ועל המוות, נמשיך עם הדבר הזה. ב - 5:00 אחותי התעוררה. היא התחילה לעשות לי מסז'ים בצירים - היה לי טוב (טוב?!) כשהיא נתנה לי בוקסים חזקים בגב התחתון בזמן ציר. וכשזה כאב בבטן, היא נשענה על הקיר ואני נשענתי עם הגב עליה. אחרי שני צירים כבר היינו מתורגלות. אני צועקת: ציר!!! והיא רצה אלי למסז'. או שאני צועקת: לקיר!!! והיא רצה לקיר. ואני עושה קולות נמוכים. בלי לשים לב לפעמים הם נהיו סתם צעקות ואז אחותי הזכירה לי לעשות נמוך (על ידי זה שהיא עשתה את הקולות איתי) ואני חזרתי לעשות קולות נמוכים. לא יודעת אם זה עזר, אבל זה קצת הסיח את דעתי. ב - 7:00 אמא שלי התעוררה. היא ממש התרגשה ולא ממש ידעה מה לעשות עם עצמה, אז היא התחילה לסדר את הבית. וב - 6:00 צלצלנו לאורי שיגיע מחיפה, הוא הגיע ב - 8:00. עד אז הצירים כבר היו ממש ארוכים (2-3 דקות!!! סיוט) וצפופים, לא יותר מ - 10 דקות בין אחד לשני. הוא הביא את הטנס שבהחלט הקל, אבל עדיין הכאב נשאר בלתי נסבל כמעט. עשיתי גם מקלחת, ואורי הביא את הכדור כך שקפצתי עליו קצת (לא היה טוב) ואח"כ נשענתי עליו קדימה בציר ואורי ואחותי עשו לי מסז'ים בתורות. אם הם התמהמהו לשניה לרוץ אלי כשהתחיל ציר צעקתי עליהם: ציר אמרתי!!! ואם מישהו דיבר בזמן ציר (אפילו לא אלי) צעקתי: שקט!!! זה פשוט היה בלתי נסבל בשבילי לשמוע רעש בציר (ולחשוב מה אם זה היה בבית חולים). ב - 12:30 הצירים כבר היו בהפרש של לא יותר מ - 4 דקות החלטנו לצאת לאילנה (אורי, אחותי, אמא שלי ואני). הצירים באוטו היו סיוט! אני מסירה את ההמלצה ללדת רחוק מהבית (למקרה שהצירים יהיו כמו שלי, חזקים בטירוף מהשלישי). לא יכלו לעשות לי מסז' כמו שצריך, והישיבה הזו. ובראש אני חושבת - אני בחיים לא יולדת יותר. זו פעם אחרונה. איך שהגענו לדשא של אילנה (לפני הקליניקה שלה), מיד אני צועקת: ציר!!! אורי זורק את הכדור על הדשא, אני מפילה את עצמי עליו ומגבירה את הטנס, אורי מיד מתחיל עם הבוקסים בגב, אני עושה קולות נמוכים במאמץ רב. אילנה רואה את כל זה ואומרת, וואו איך שאת נראית, את קרובה. אני שמעתי את זה וכל כך שמחתי. סמכתי עליה. ואז נכנסנו והיא בדקה לי פתיחה. כמה פחדתי שזה יהיה 2-3, אחרי כל השעות של הסיוט הזה. אבל לא! זה היה 6-7! זה היה רגע האור הראשון (והיחיד) בלידה הזו. כמה שמחתי. השעה היתה 13:00. נכנסתי לג'קוזי. זה הקל, אבל כמו הטנס, אחרי כמה זמן ההקלה נשכחה ונשאר הסיוט. כאב כאב כאב, הצירים ארוכים וצפופים ולפעמים פשוט עולים אחד על השני ובמשך דקות ארוכות ארוכות ציר אחד ארוך. מזעזע, אני כבר קצת מאבדת סבלנות, המים החמים נגמרים וכבר אי אפשר לכוון את הטוש אל הבטן. אני צועקת עליהם שירתיחו מים בקומקום ויחממו לי את המים בג'קוזי. ופשוט כבר מתחילה להתייאש, לבכות ולצעוק, לשאול את אילנה כל הזמן כמה זמן עוד יש, לבקש שתישאר איתנו בחדר (היא הלכה חלק מהזמן כי לא ממש היה לה מה לעשות). זה היה נדמה שלא יגמר לעולם, ופשוט לא יכולתי לסבול את זה. כל כך רציתי שהכל כבר יגמר. ואחותי ואורי כל כך מתאמצים, אורי הוריד חולצה, עושים לי מסז'ים כל הזמן (אח"כ הם אמרו שזה מאוד קשה בתוך המים, צריך המון כוח), מרימים לי את הראש לפעמים, מסז'ים גם ברגליים, כבר כלום לא עוזר, אני צועקת ובוכה ומחכה שהסיוט יעבור, מנסה רק לנשום עוד נשימה אחת ועוד אחת. ואז התחילו צירי הלחץ (15:00). הרגשתי שאני צריכה לעשות קקי והייתי בטוחה שאני עושה, ליד כולם בג'קוזי.. וכל הזמן אילנה אומרת זה בסדר פשוט תעשי, ואני מתרכזת בלעשות, ועכשיו הכאב עוד יותר מזעזע. כל מה שהיה קודם: הבטן הגב וכלפי מטה, ועכשיו מצטרף גם לחץ עצום בפי הטבעת ולחץ עצום בנרתיק או איפה שזה לא יהיה שם למטה. כואב כואב. הצורך ללחוץ לא עצום אבל קיים. עברתי מחצי ישיבה לכריעה, ובסוף לחצי ישיבה בחזרה, עם ברכיים משוכות כלפי מעלה. כאב לי כל כך, הרגשתי שאני נקרעת, ושזה בחיים לא יגמר. זה חוט השני בסיפור הזה, תחושת יאוש עצומה שזה בחיים לא יגמר (עכשיו אני בוכה כשאני נזכרת בזה), פשוט תחושה שאני לא יכולה לעמוד בזה אבל אין לי שום ברירה. לוחצת ולוחצת וזה כואב, מרגישה שאני עושה קקי ומתביישת קצת, ואז הראש מתחיל להתקדם ואילנה אומרת לי, תכניסי יד ותרגישי את הראש. אני מכניסה את האצבע לעומק של פרק אחד ומרגישה אותה. אז מה! היא עדיין בפנים ולא בחוץ והכאב מזעזע. אחרי כל ציר היא בקושי מתקדמת (אני כל פעם מכניסה אצבע), ואז מתחיל הקטע שבצירים הראש קצת בחוץ, אבל נכנס פנימה אחרי הציר. אני מיואשת, מתחילה לצעוק לאילנה (זה היה טיפה בצחוק והרבה ברצינות): נו, כשהיא יוצאת פשוט תמשכי אותה!!! ברצינות חשבתי, יאללה שתעשה וואקום או משהו. אחותי אומרת (אני לא זוכרת את זה ממש) שכל הזמן צעקתי: יאללה אני שונאת את התינוקת הזאת! אני אהרוג אותה כשהיא תצא! זה נמשך הרבה זמן, ופתאום הראש יצא החוצה. אני מסתכלת ורואה כדור שחור בין הרגליים שלי, קורע אותי מכאבים, בכלל לא מרגש, רק שתצא כבר. ואז עוד ציר או שניים והיא עלי. יצור חלקלק שלא ממש מעניין אותי, כל מה שאני מרגישה זה שעדיין נורא נורא כואב לי שם למטה, כולם אמרו שברגע שהתינוק יוצא כל הכאבים נעלמים! זה פשוט לא נכון! אני עדיין מיואשת. הלידה נגמרה ואני עדיין מרגישה שלא. השעה 4:15. בדיוק 12 שעות. עברנו למיטה והיא עלי, בוכה, ואח"כ אילנה מצמידה אותה אלי והיא יונקת. מה זה היצור הזה שיונק ממני?! נראה כמו תינוק אבל אני מרגישה זרות מוחלטת. כואב לי בטירוף ואילנה אומרת שזה נפוח ושנקרעתי. נקרעתי?!?! מה?!?! אחרי 10 באפינו. ושזה נראה טיפה מסובך לתפור אז שיתפרו לי בבית חולים. זה היה די מדכא אבל כבר התחלתי לקלוט שהלידה נגמרה והיא מאחורי ומצב הרוח שלי התחיל להשתפר. אמא מאכילה אותי, אני מתקלחת, מזמינים אמבולנס לבית חולים ונפרדים מאילנה. אני עצובה להפרד ממנה וללכת לבית חולים. השני חבר'ה שסחבו את האלונקה היו חמודים… לקחו אותי לאט לאט. כשיצאנו מהאמבולנס התחיל לרדת גשם. וההוא שסוחב הסתכל עלי קצת בלחץ, ואני אומרת לו: תאמין לי, אחרי מה שאני עברתי עכשיו, ממש לא מזיז לי שיורד עלי גשם. נכנסנו לבית חולים, בכסא גלגלים, כולם מחייכים אלי ואומרים לי מזל טוב, ואני מרגישה קצת כמו מלכה וגם נורא כואב לי, ואני פורצת בבכי, של הקלה והתרגשות על שכל זה עבר וגם קצת של רחמים עצמיים על כל הכאבים. עכשיו מיילדת מקסימה (פולי - זה היה באסף הרופא) קבלה אותנו, רופא ממש לא נחמד (סוירסקי) תפר אותי, תוך כדי שהוא כל הזמן עושה הבעות של "אוף איזה חתך מזעזע". היה ממש לא עדין (או ככה זה הרגיש לי לפחות). ניסיתי קצת להתיידד איתו, שאלתי אותו: עבדת קשה היום, הא? אז הוא אמר: כן. אז אמרתי: גם אני… הוא חייך קצת אבל המשיך לעשות פרצופים, הרגשתי שהוא כועס עלי שילדתי בבית. ואז הם אומרים שיש לי חום 37.7, ושאני צריכה להשאר לאשפוז, זה יכול להיות זיהום ואני יכולה למות מזה (עד כדי כך. כבר הם מספידים אותי). טוב, טלפון לאילנה, היא אומרת שימדדו בעוד שעה ואם זה יורד את יכולה ללכת הביתה, אם זה לא יורד כדאי שתשארי. זה בטח כלום, רק סטרס מהלידה. אחרי שעה: 37.6. חשבתי בכל זאת להשאר, קצת לא היה לי כוח לנסוע הביתה. ואז פולי חוזרת ורואה את התוצאה, ואומרת, הנה זה ירד, את זו שמחליטה אבל לדעתי את יכולה ללכת הביתה, זה בטח סטרס מהלידה… זה היה מפתיע! מיד התמלאתי מרץ ואמרתי לאורי, נוסעים הביתה. הוא רצה שאשאר, היה קצת מודאג, אבל התעקשתי. ואז הרופאה (המקסימה - זו שהיתה אחראית עלי - פדובה) ראתה את זה ואמרה, יאללה את בטח רוצה ללכת, את אמנם צריכה לחתום על טופס סירוב אשפוז אבל לדעתי את צודקת! אם תקבלי זיהום איפשהו זה יהיה פה בבית חולים ולא בבית… (אולי פולי אמרה את זה, אבל אם כן אז גם הרופאה אמרה משהו בסגנון). שוב מפתיע. יאללה נוסעים הביתה. נגמרה הלידה. הלכנו לישון כולנו, אורי ואני על שני מזרונים על הרצפה, וסתיו לידי.
התוצאה תינוקת הכי יפה בעולם (אובייקטיבי), בכלל לא נראית מעוכה או משהו כזה, שיער שחור, עיניים בצבע מתכתי כחול כהה, שוקלת 2.925 (טוב שלא יצאה קודם! היא ידעה מה היא עושה), יפהפיה ומתוקה (למרות שהייתי די אדישה אליה עד היום השלישי), ולא מסכימה לינוק. עוברות 24 שעות והיא לא יונקת. אילנה מגיעה לראות מה קורה. התינוקת ישנונית ולא רוצה לינוק. אילנה אומרת, אם לא יונקת עד הערב תתקשרי לדוריס ספרר שתבוא אלייך. טוב, מדברת עם ענבל, היא מנסה לעזור. תקני משאבה ידנית, תשאבי קולוסטרום ותתני לה במזרק. קונים משאבה, לא יוצא כלום. דוריס מגיעה. לא מצליחה לגרום לא לינוק, מלמדת אותי לשאוב עם היד, תתני לה את זה, שלא תישן יותר מ - 3 שעות רצוף, אם אין לך מספיק קולוסטרום לתת תמ"ל בבקבוק. תמ"ל?!?!?!?! ועוד בבקבוק? אני שולחת את אורי לקנות תמ"ל, אבל מסרבת לבקבוק. שואבת במאמץ רב טיפה אחרי טיפה, נותנת לה את זה ומשלימה עם תמ"ל במזרק. ומרגישה כל כך מאושרת לראות אותה אוכלת! אפילו שזה מה שחשבתי שאין סיכוי שאתן. אבל התינוקת לא מתעוררת בכלל לאוכל! היא לא נראית רעבה, ישנה כל הזמן, הייתי ממש בהסטריה. ואז ביום רביעי בלילה אמא שלי התיישבה לידי במיטה (אני עדיין אצל אמא שלי בבית), ואמרה, תני לי אותה רגע, ושמה אותה על השד של עצמה. התינוקת מתחברת טוב. אמא אומרת, עכשיו היא תינק. מחברים אותה אלי, והיא יונקת!!! איזה אושר. סוף סוף היא יונקת. כל הלילה ינקה, ביום הבא שוב לא התעוררה להאכלות אז נתנו לה קולוסטרום שאוב בזמרק (השאיבות גומרות אותי, לוקח המון זמן ומייאש, וגם התחילה מלאות שממש ממש כאבה). בלילה שוב ינקה ולמחרת ביום כבר התעוררה להאכלות! זהו, התינוקת עלתה על הפסים. אמנם ההנקה כואבת לי (כן, עם כל העזרה היא עוד כנראה לא מתחברת ממש נכון, דוריס אמורה לקפוץ שוב היום, אחרי שאתמול היא היתה כאן ולא הצלחנו), ולפעמים הנקה אחת זה 3 שעות (והיא יכולה להתעורר שוב אחרי שלושת רבעי שעה לאוכל), אבל הכל כבר בסדר. היא אוכלת וישנה, כמעט לא בוכה בכלל אף פעם. מתעוררת, מתחילה לעשות תנועות עם הפה, מקבלת ציץ, נרדמת, מחליפים לה, אם זה מעיר אותה אז מקבלת עוד ציץ ואם לא אז ממשיכה לישון. אם לא תופסים בזמן שהיא רעבה, היא קצת קצת בוכה ואז נרגעת כשמקבלת ציץ. דילגתי על הרבה דברים, על הנפיחות המזעזעת שעוד לא ממש עברה, שבהתחלה נורא נורא כאבו לי התפרים והנפיחות, לא יכולתי ללכת או לשבת (רק היום התחלתי ממש לשבת), בכי הסטרי כמה פעמים ביום על חוסר השינה, בכי של התרגשות ואושר כשאני מסתכלת על המתוקה הזו, על העזרה המסיבית שאני מקבלת מכולם, על הפחד הגדול מה יהיה כשאני אתמודד עם כל זה רק עם אורי, לבד כל היום. ועל כמה שאני מבינה למה בנות מתייאשות מההנקה (זה באמת קשה נורא עדיין, לקום כל כך הרבה - אין אף אחד שיכול לגרום לי לישון בלילה!), וכמה אין לי זמן לכלום, מקלחת זה ממש מותרות, ועכשיו "בזבזתי" שינה טובה של איזה שעה וחצי לפחות שלה, שיכולתי לישון בה… ואני מפחדת כל פעם מהלילה: עוד פעם נניק 3 שעות ואח"כ כל פעם בהפרשים של שעה? אני נעה בין יאוש לבין אושר.
זהו בנות יקרות, נגמר פרק אחד שעברתי איתכן ומתחיל פרק שני. הייתן איתי כל הזמן (גם בשבוע הזה חשבתי עליכן) ותמכתן בי עד הסוף. אני חייבת רק לומר תודה לענבל המקסימה שכל שיחה איתה (והיו הרבה…) ממש החזירה אותי לפסים ולאופטימיות, וגם ממש עזרה לי, וגם לאילנה שהיתה ממש מקסימה בלידה וגם אח"כ, התקשרה אלי כל יום לראות מה שלומי, ובאה לראות אותי. ולדוריס שהעלתה אותי על המסלול. אז תודה על התמיכה ואני אשתדל לחזור לכאן מהר.
|
תוכן ההודעה:
|