פורום השבוע אינדקס אופנה יוגה גברים וצירים היום שאחרי הצילו צירים תזונה מאמרים חדשות ראשי

25/1/2005 21:59 ק.ק. מאת: אז ככה באים ילדים לעולם..- לידת הלנל"ק המופלאה שלי כותרת: לידת הלנל"ק המופלאה של אדם שלי. זהירות קצת ארוך... ********************* סיפור הלידה של אדם מבוא- הלידה של האח הגדול, ליאם סיפור הלידה של אדם מתחיל למעשה בלידה של אחיו הגדול- ליאם, אשר נולד לפני כשלוש שנים בדרום אפריקה, אחרי הריון רגיל ומופלא. בתום שבוע 39 הגעתי לבית החולים עם ירידת מים ועם צירים, אשר ליוו אותי כבר כשבועיים קודם לכן (ואשר 'גרמו' לשתי אזעקות שווא לבית החולים), אך לא הביאו לפתיחה או למחיקה כלשהי. כשהגענו לבית החולים בדק אותי הרופא, ולטענתו חש כי עצמות הספינה שלי קרובות מדי זו לזו. אי לכך הופניתי אחר כבוד לבצע MRI, אשר 'אישש' את טענתו של הרופא ו'הוכיח' כי המרווח בין עצמות הספינה שלי הינו 9.4 ס"מ בלבד (בעוד שלדברי הרופא, בד"כ המרווח הינו 10.5-11.5 ס"מ). מאחר והערכת המשקל של ליאם היתה 3 ק"ג המליץ הרופא, כי נלך לניתוח קיסרי. מבולבלים, בארץ זרה, מצויידים באינפורמציה מעטה באותה עת, ניצבים אל מול רופא הנחזה כבטוח מאוד בעצמו, וכמאוד מהימן, בחרנו ללכת לניתוח קיסרי, הגם שהבחירה היתה קשה מאוד מבחינתי, ומלווה בהרבה הרבה דמעות ותסכול. וכך, ביום 20.8.01, לאחר 14 שעות של ירידת מים, ללא פתיחה או מחיקה כלשהי, נולד לנו ליאם במשקל של 3.470 ק"ג, בניתוח קיסרי. האמהות לוותה באושר גדול, ובהתחברות מיידית לליאם שלנו, למרות חוויית הלידה, ואולי בגלל שבאותה עת עדיין האמנתי כי עשינו את הבחירה הנכונה (ואפילו הודיתי בליבי כי כך בחרנו, שכן הרופא היה פסימי לגבי לידה של עובר במשקל 3 ק"ג, ואילו ליאם נולד לבסוף 3.470 ק"ג). ההריון שלי עם אדם תחילת ההריון- או- 'אני חושבת שאלד גם עכשיו בקיסרי' לאור הערכתו של אותו רופא הייתי בטוחה, כי גם יתר ילדיי יוולדו בניתוח קיסרי. ואז נכנסנו להריון נוסף. שבעת החודשים הראשונים של ההריון עברו עליי בידיעה, כי גם התינוקי הזה יוולד בניתוח קיסרי. ידיעה זו אף נתמכה בהערכתו של הרופא המטפל שלי, ואף בהערכתו של הרופא אצלו ביצענו את סקירות המערכות ואת בדיקת סיסי השיליה. לאור כל ההערכות הללו, דאגתי לשריין לי תור לניתוח קיסרי אלקטיבי, אשר נקבע ליום 4.7.04. וכך חלפו הימים. הפעם ההריון לא הלך בצורה 'חלקה' כמו ההריון של ליאם (בדיעבד לשמחתי, ולמזלי)- בבדיקת העמסת הסוכר של 50 גר' יצאה לי תוצאה גבוהה מדי. וכך 'גיליתי' לראשונה את הפורום הנפלא הזה (בדיקת העמסת סוכר מורחבת יצאה מצויין). בסוף שבוע 29 התחילו לי צירים מוקדמים, אשר אמנם לא הביאו למחיקה או לפתיחה כלשהי, אך בבדיקה הרופא מצא כי תינוקי שוכב עם הראש מאוד מאוד נמוך. 'רוצי הביתה לשמירת הריון...' ואני, צייתנית שכמותי (?), אך משועממת, מילאתי את זמני בגלישה אינטנסיבית בפורום, ואף באתרים אחרים תוך חיפוש אחר נושאים שעניינו אותי באותה עת- הריון, ולידה (כמובן). במהלך אותו שבוע של שמירת הריון נפגשתי, לצורך קבלת חוות דעת נוספת (לחץ, לחץ...), עם הרופא שאמור היה לנתח אותי קיסרי. לחרדתי (אך בדיעבד לשמחתי) הוא זרק בפגישה מספר הערות שלא כל כך מצאו חן בעיני, ואשר גרמו לי לחשוב שאולי בעצם אני לא צריכה כל כך להזדרז ללכת לניתוח קיסרי... המהפך- או- 'אני רוצה לידה רגילה' אי שקט נוראי החל לכרסם בי, והביא לשיטוטים בלתי נלאים באינטרנט, ולפתיחת הודעה אף בפורום- http://www.leida.co.il/message.asp?qt=25220 לאט לאט התבהרה בי המסקנה- 'אני רוצה ללדת בלידה נרתיקית, אני יכולה ללדת בלידה נרתיקית, ואני חייבת לנסות ללדת בלידה נרתיקית!'. זוגי שיחיה לא אהב (בלשון המעטה) את 'הג'וק החדש שנכנס לי לראש'. 'אני מבין כל מה שאת אומרת' הוא חזר ואמר לי, 'אבל כל הרופאים איתם נפגשנו ממליצים ניתוח קיסרי. אני לא מבין איך את מסתמכת על תחושות בטן ועל דברים שאת קוראת באינטרנט ושוללת כך את דברי הרופאים'. אז ארגנתי לנו פגישה עם ד"ר ברדה (אוטוריטה רפואית מדופלמת מבחינתו של זוגי), אשר אישש את כל שקראתי באינטרנט, וקבע כי נתונים כפי שנלקחו בדרום אפריקה לא יכולים להעיד על שום דבר, היות ובלידה עצמה מתרחבות עצמות האגן (וכזכור אני בכלל לא התחלתי תהליך של לידה פעילה), ובנוסף עצמות הגולגולת של העובר יכולות 'לעלות' אחת על השניה ולהתאים עצמן לרוחב תעלת הלידה. מהפגישה עם ד"ר ברדה יצא זוגי (לשמחתי הרבה) משוכנע כי עלינו לכל הפחות לנסות ללדת את תינוקי בלידה רגילה. מיילדת פרטית? למרות הפגישה האופטימית, עדיין רבים היו החששות, בייחוד לאור העובדה כי מבחינת הגוף שלי מדובר בלידה ראשונה (בלידה של ליאם לא התחלתי תהליך של פתיחה ו/או מחיקה), עם רחם מצולק (בגלל הניתוח). כדי להקטין את החששות, ולהגדיל את הסיכוי ללידה נרתיקית, שקלנו לשכור את שירותיו של ד"ר ברדה, כרופא פרטי שילווה אותנו בלידה. היות וד"ר ברדה מיילד באזור המרכז רק בלניאדו, נסענו ללניאדו לסיור מוקדם. האמת, קצת התאכזבנו. חלומותי הורודים על לידה בג'קוזי, בחדר הדומה לצימר, כשזוגי שותף מלא לכל הבדיקות ונוכח בכל התהליך (בדומה לסיפורים הרבים שקראתי), נגוזו לאור חזותו ההסתדרותית משהו של לניאדו. זוגי שיחיה היה שותף לאכזבה זו. 'את בטוחה שאת רוצה ללדת כאן?' הוא שאל אותי בלחש ביציאה מחדר הלידה בו סיירנו... ואני מטרתי לנגד עיני, עניתי 'מה אכפת איך הכל נראה. העיקר שנוכל ללדת בלידה רגילה, ורק כאן ד"ר ברדה מיילד...'. בסיומו של הסיור פתחנו בשיחה עם המיילדת שליוותה את הסיור. אחרי שסיפרנו לה על ההיסטוריה שלנו, ועל כוונתנו ללדת עם ד"ר ברדה, הביעה את דעתה, לפיה אנו זקוקים למיילדת פרטית ולא לרופא פרטי, היות ולאור הנתון לפיו עצמות הספינה שלי קרובות יחסית, וכדי שאגיע ללידה רגילה, עלי לוודא כי העובר ירד באופן הטוב ביותר לתעלת הלידה, ואת זה ניתן להשיג בלידה טבעית ככל האפשר- משמע, כמה שפחות לשכב וכמה שיותר תנועה בתנוחות אנכיות. המיילדת הוסיפה, כי רופא פרטי אומנם 'מסתובב בשטח', אך בפועל מגיע רק בשלב האחרון 'להוציא את התינוק'. אצלי הבעיה הינה לדאוג שהעובר ירד לתעלת הלידה ויעבור את הספינות. אחרי שתינוקי יעבור את הספינות, ויתבסס נכון בתעלת הלידה- אני ככל יולדת אחרת, ולפיכך איני זקוקה לנוכחות נוספת של רופא בחדר. מאידך מילדת פרטית תעזור לי לעבור את שלב הצירים וירידת התינוק לתעלת הלידה ומעבר הספינות בתנוחות, בתנועות, בעיסויים וכו'. החיפוש המייגע אחר מילדת פרטית וכך התחלנו להתכונן ללידה טבעית- קראתי המון חומר, עשיתי יוגה, בניתי תוכנית לידה, עבדתי על דמיון מודרך, שתיתי תה פטל (גלונים של תה פטל), וביצענו עיסויי פירינאום. במקביל התחלתי לחפש מיילדת פרטית עם אוריינטציה ללידה טבעית בלניאדו. אך אבוי, מה שנחזה כקל למדי, התברר כמפרך במיוחד, היות ובדיוק במרווח הזמנים בו הייתי אמורה ללדת נסעו שתי מיילדות פרטיות עם אוריינטציה טבעית לחו"ל, אחת אחרת סירבה לקבל אותי כי מדובר היה בתקופת בחינות שלה, אחת אחרת אמרה כי לא מתאים לה לקבל לידות פרטיות באותה תקופה ועוד... לאחר שכמעט התייאשתי, הצלחתי לשכנע מיילדת מדהימה (ואישה מופלאה), אשר לא עושה בד"כ לידות פרטיות לקבל אותי כיולדת פרטית. לאחר שאף הסאגה של מציאת מיילדת פרטית הסתיימה באופן חיובי, שב אלי השקט הנפשי, והמשכתי בהכנות לקראת לידה רגילה... אזעקות שווא- או- 'אני מתחילה לאבד סבלנות' וכך עברו הימים. בסוף שבוע 37 התחילו צירים סדירים, מעט כואבים ובעיקר לא נעימים, אשר נמשכו כ- 24 שעות, אך תדירותם לא עלתה ולפתע הם נחלשו ותדירותם ירדה (אך לא נעלמו לחלוטין). היות והייתי כל הזמן בקשר טלפוני עם המיילדת שלי, לא טרחתי לנסוע לבית החולים. למחרת היה לי תור למעקב הריון שגרתי אצל הרופא המטפל, בו התברר כי יש לי 70% מחיקה, וכי הצוואר מרכזי. שבוע אח"כ בבדיקה שגרתית אצל הרופא, התברר כי יש לי פתיחה של 1 ס"מ, מחיקה של 90% וצוואר מרכזי, אך החשוב מכל- הראש של העובר מאוד נמוך, בספינה 1-, ולדברי הרופא 'סביר שאלד באותו ערב, ולכל היותר תוך יום יומיים. באותו ערב שוב הפכו הצירים לסדירים. לאחר 14 שעות של הצירים, נדמה היה לי כי עוצמתם מתגברת, ולאחר שיחה עם המיילדת נסענו לבית החולים. בבית החולים- נדה. צירים סדירים ויפים, יש גם במוניטור, אשר מראה אפילו כי עוצמתם גדולה. אך נתוני הפתיחה זהים לבדיקת הרופא- 1 ס"מ פתיחה, מחיקה של 90% וצוואר מרכזי. אכזבה. חוזרים הביתה, לא לפני שחתמתי על סרוב אשפוז (הרופא במיון נשים רצה לאשפז אותי, כי לדבריו היו לי צירים חזקים, ואני אחרי ניתוח קיסרי). ובבית- עייפה, כואבת ומאוכזבת. שלושה פעלים שהיטיבו לייצג את מצבי באותה עת. אה כן, וגם חסרת סבלנות... מעבר לצירים שבאו והלכו, כואבים ולעיתים אף סדירים (ביקרנו עוד פעם בבית חולים בשל צירים סדירים, ועוד פעם בגלל שלרופא שלי נדמה היה שיש לי מיעוט מי שפיר), כאבו לי הרגליים, הפריעה לי הצרבת, כאב לי הגב אך בייחוד כאבו לי עצמות האגן. כאבו, זו לא מילה- כל כך כאבו שקשה היה לי ללכת. ללכת? התכוונתי- לדדות. גי גע מי זה בא? אמא אווזה... ורק המיילדת המופלאה שלי מצאה בכל זה היבט חיובי- תשמחי היא אמרה לי, זה אומר שהראש של התינוקי שלך מתקדם יפה לכיוון היציאה, ומתבסס כמו שצריך בתחתית האגן... אה כן, והיא גם אמרה לי לא ללדת בין התאריכים 10-12 ביולי, כי היא מתכוונת לנסוע לנופש בצפון (מכיוון שהיא לא עושה לידות פרטיות, ואני הלכה למעשה התחננתי בפניה שתקבל אותי עד שנאותה, הוסכם כי היא לא מתחייבת לבוא ללידה, ואנו לא חותמות בינינו על חוזה, אך שהיא תעשה כל מאמץ להגיע). ואני עניתי- התאריך שלי הוא 8.7, ושאין לי כל כוונה לעבור אותו. וככה עברו הימים, חלקם כואבים יותר, חלקם כואבים פחות, והתינוקי? טוב לו בפנים. מה לא עשיתי כדי שיצא? במסגרת מה שמותר (בגלל הניתוח הקיסרי והצלקת ברחם, אסרה עלי המיילדת לבצע כל דבר פולשני/התערבותי- לא רפלקסולוגיה, לא דיקור, לא שמן קיק ולא תמציות). מה כן? זירוז טבעי- כל ערב! לא עובד... לאכול בג'ויה בהרצליה פיתוח- (זוגי שיחיה מת מצחוק כשאמרתי לו למה דווקא לשם אנחנו הולכים). הלכנו. היה מאוד טעים. וזהו. תינוקי עוד בפנים (אולי גם הוא צוחק)... רייקי- הרבה רייקי. שיפר פלאים את כאבי הגב. קצת את כאבי האגן. תינוקי?- לא יוצא... הליכה יחפה על חול ים- הלכתי (ואני שונאת ים. ממש שונאת). חוץ מזפת וחול, לא יצא לי כלום מזה... מחשבות חיוביות, שיחות ארוכות עם תינוקי... לא עובד... הוא לא יוצא! ובין לבין, בכל ביקור אצל הרופא (והיה לפחות פעם בשבוע) נאמר לי שחבל לקבוע תור לשבוע הבא, כי אין סיכוי שאחזיק אותו בפנים יותר מיום- יומיים. ועוד שבוע עובר. ועוד שבוע עובר... תינוקי כבר בספינה ½-, אבל זהו. יותר אין התקדמות. כמעט לידה יום שישי 9.7.04, יום אחרי התל"מ. דיכאון. הולכים לבקר את הרופא. את עוד פה? בוא נראה מה קורה... תקווה קטנה מפציעה. אולי? לא- תינוקי באותו מצב- ראש בספינה ½- , פתיחה של 1 ס"מ, מחיקה של 90%, צוואר מרכזי. חיזקי ואימצי. זה לא ייקח עוד הרבה. בטח. מה אתה מבין. מה אתה יודע... הוא כנראה לא יצא לעולם!!! בצהריים מביאים את הגדול מהגן. הוא אבא של שבת. הגננת קוראת לנו קצת קודם, כדי שנוכל להשתתף בטקס. איזה גאווה. איזה יופי. מלאך שלנו... חוזרים הביתה. הולכים לנוח. שוב הצירים האלו. נמאס כבר. אבל הינה, נראה שהם הופכים שוב סדירים. דגש על שוב. זה בטח שוב כלום. ואולי בכל זאת... קמים. הולכים לים. אומרים שללכת יחפה על החול מזרז לידה. אני מצייתת... ליאם וזוגי שיחיה במים. אני יושבת כמו לוויתן ברווזי על החוף. מדברת אל תינוקי. תצא כבר. יפה פה בחוץ. אני אחבק, אנשק, אוהב. תצא כבר... ערב. הצירים ממשיכים. הופכים סדירים. כל 5 דקות ציר של דקה. נמשיך בבית נראה מה קורה. לא רוצה להגיע לבית החולים שוב ולחזור בידיים ריקות, בטן מלאה, ודמעות על הלחיים הביתה... שבת בבוקר. מאוד מוקדם. כל הלילה היו לי צירים. לא ישנתי כמובן. הצירים עכשיו כל 3 דקות. חייב להיות שינוי. מזעיקים את ההורים שלי לשמור על ליאם. הם מגיעים, ואנחנו נוסעים לבית החולים. בדרך מתקשרים שוב למיילדת שלי. עוד יש לי כמה שעות עד שהיא נוסעת לנופש בצפון... היא מעודדת אותי. מגיעה לבית החולים. השעה 6 בבוקר. חדר לידה. אני יודעת איפה. אני כבר קבועה פה. בדיקה. מתפללת בלב. בבקשה בבקשה, רק שיהיה שינוי. אפילו לא פתיחה גדולה. רק שינוי. נדה. יש שינוי, אבל הפוך- פתיחה 1 ס"מ, ראש ספינה ½-, מחיקה 80%, צוואר אחורי... אלוהים אדירים, אני משתגעת. איך יכול להיות שינוי הפוך לעזאזל... אני רוצה הביתה. נשברתי. בוכה כל הדרך. אפילו המיילדת המופלאה לא מצליחה לנחם אותי (ואני כל כך משתדלת להיות חזקה). אולי הגוף שלי לא יודע ללדת. אולי הוא לא ייפתח אף פעם... בוכה כל היום. עם דמעות אמיתיות. תשישות גופנית מוחלטת. לא מצליחה לישון. אני מוכנה לסבול כאב. אני מוכנה לקראת הכאב של הלידה (לפחות אני חושבת ככה). אבל כאב סתם. כאב שלא מוביל אותי לשום מקום... כאב עקר... לא יכולה יותר עם ההרגשה הזו של הציפייה שנבנית עם הצירים, של התקווה שהינה אנחנו כמעט שם, של האכזבה שם בבית החולים, של החזרה הביתה בידיים ריקות ובטן מלאה... די. לא מרגישה טוב. לילה. השכבנו את ליאם לישון. מסכן קשה לו עם זה שאני בוכה כל היום. אני יודעת את זה, אבל לא מצליחה יותר לשמור על פאסון. נשברתי. הולכת להתקלח. הצירים כל היום עדיין כאן. כואבים לי. אם קודם יכולתי לסבול את הכאב. קיבלתי אותו באהבה. נשמתי לתוכו. עכשיו אני כבר לא יכולה. אני כולי מכווצת. אני כולי בוכה. סתם כאב עקר. לא יכולה לסבול אותו יותר סתם... עוד ציר. עוד כאב. עוד בכי. בשעה 22:00 זוגי שיחיה אומר לי, 'תגידי את לא שמה לב שהצירים שונים?' ואני, עדיין בוכה, לא שונים. כואבים. 'אבל תראי איך את נראית'... נכון. בעצם הצירים באמת הרבה יותר כואבים פתאום... הרבה יותר. בואי נלך לבית חולים. לא רוצה. היינו שם כבר שלוש פעמים בשלושת השבועות האחרונים. היינו שם הבוקר. אמרו לנו שכלום. אין שינוי. אני לא אעמוד בעוד פעם אחת כזאת. לא יכולה לחשוב על להגיע לשם, ולשמוע שוב את אותם ממצאים- 1 ס"מ פתיחה, ראש ספינה ½-, מחיקה, צוואר... לא יכולה. צירים כל 5 –7 דקות. כואבים. כל ציר אני בוכה. 'בואי נלך לבית חולים' הוא אומר. לא רוצה. הצירים לא סדירים עדיין. תתקשרי למיילדת. תשאלי אותה. אולי היא תשכנע אותך. את לא רואה איך את נראית!' התקשרתי. היא כבר בצפון. אני מדברת דקה, מגיע ציר. אני מתנשפת. בוכה. את נשמעת לי אחרת היא אומרת. בלידה. סעי לבית החולים... נסענו. בדרך אני מתפתלת מכאבים. ציר כל 2-3 דקות. הדרך עוברת לאט, אבל מהר. אנחנו מגיעים השעה 24:00. מיון נשים. צירים חזקים. כואב לי. כואב לי כל כך. בדיקה... 2 ס"מ פתיחה. יש!!!!!!!!!!! שינוי... עושים לי מוניטור. מנסים להחליט מה לעשות איתי. מחליטים להכניס אותי לחדר לידה. את כאובה מאוד הם מאבחנים (האמת, לא שמתי לב...). נראה שלידה פעילה מתחילה. סוף סוף פסגת שאיפותיי- הכתונת המקומטת עם הנקודות/הכתמים הכחולים... אני יוצאת אל זוגי שיחיה שמחכה בחוץ (בלניאדו בני הזוג ממתינים בחוץ, כי במיון נשים יש מחיצות בד בלבד), כאובה. מחייכת. מבליטה בטן, חזה וכתונת בית חולים- אני הולכת לחדר לידה! הלידה כואב לי. כואב כל כך. הצירים אימתניים בעוצמתם. אני לא רוצה אפידורל. רוצה לידה טבעית. רוצה לעמוד. תינוקי צריך לרדת כמו שצריך לתעלת הלידה. צריך לעשות מוניטור. מנסים על כדור. לא הולך. מנסים בעמידה. לא הולך. אין ברירה אומרת המיילדת אסתר המקסימה (דרך אגב היא היתה אחת מאלה שסירבו לקחת אותי כיולדת פרטית, והנה אנחנו נפגשות שם...). ואני בטלפון עם המיילדת הפרטית שלי, אי שם בצפון הרחוק. לידה טלפונית... הצירים בלתי נסבלים בשכיבה. אני בקושי מצליחה לעבור את המוניטור. סוף סוף נגמר. עוד ציר חזק. פק, פוקעים לי המים. הם קצת מקוניאליים. טלפון למיילדת, תבקשי שיבדקו אותך נראה לי שצריך להיות שינוי. בדיקה. עדיין 2 ס"מ פתיחה בלבד. לא, אני בטוחה שאני לא רוצה אפידורל. אבל אני כן רוצה ללכת למקלחת. רוצה מקלחת. רוצה מקלחת. נותנים לי, לא לפני שפותחים לי וריד... אני יושבת במקלחת. מים חמים על הבטן. על הגב. כל ציר אני שרה לתינוקי שיר בגניחות. שיר של עברי לידר. שיר מהופ קטנטנים. שיר של הביטלס... שירים שירים שירים. כואב לי. אני לא רוצה לצאת. הכאב יותר נסבל פה במקלחת... דפיקות בדלת. את בסדר? כן. תצאי, כבר עברה שעה. מה באמת? כן. צריך לבדוק אותך. המים הרי היו מקוניאליים. תצאי... יצאתי. בדיקה. פתיחה של 3 ס"מ. לא, אני עדיין לא רוצה אפידורל. צריך לשכב למוניטור. אוי וי, איך אני אעבור עוד מוניטור בשכיבה. כואב לי. אולי ננסה בעמידה? בישיבה? שוב על כדור? לא עובד. הדופק של תינוקי בורח, והמים היו מקוניאליים. חייבים מוניטור. בשכיבה. חצי שעה של סבל. השעה 3:00 בוקר יום ראשון. בדיקה. פתיחה של 3.5 ס"מ. משהו לא היה בסדר במוניטור. צריך שוב. אני נשברת. לא יכולה יותר. בקצב כזה אצטרך לסבול עוד שעות של מוניטור בשכיבה. מה יהיה? אני בוכה לזוגי. אני רוצה אפידורל. כואב!!! רגע, עכשיו צריך אינפוזיה. חצי שעה של אינפוזיה. קשה לי להחזיק מעמד דקה, איך אעמוד בחצי שעה. כל שתי דקות ציר מהגיהנום. 'את תראי שזה יגמר יותר מהר משאת חושבת' זוגי מנסה לעודד את רוחי. זה הילד האחרון שלנו שמעת? אני צורחת על זוגי שיחיה (באותו רגע אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה שהוא יחיה)... כל הגוף שלי רועד (מכאב? ממאמץ? לא יודעת). 3:20 מגיע המרדים. מוציא את זוגי. תרכני קדימה. אני לא יכולה. ציר. מחכים. תרכני קדימה. אני לא יכולה שוב ציר. תנסי, אחרת לא נצליח. והוא מצליח. חבל שסבלת עד עכשיו. לא היית צריכה להתעקש הוא ספק אומר ספק מטיף לי. מה אכפת לי. שיגיד. אני נשכבת על המיטה רועדת (עוד ממקודם). מתי ישפיע? תוך 10 דקות. שימי לב כל 10 דקות לשנות צד... אומר והולך. השעה 3:30. תודה לאל רגיעה. מרגישה צירים, אבל חלשים. נסבלים. איזה כיף. פתאום לוחץ לי. אני אומרת לאסתר. היא בודקת. אני רואה את הפליאה על הפנים שלה, ולא מבינה עדיין. את לא תאמיני היא אומרת. פתיחה מלאה. בפעם הבאה שתרגישי ציר כזה, תתחילי ללחוץ. רגע, ומה עם הראש? הוא ירד כמו שצריך? הוא בתעלת הלידה? הוא עבר את הספינות הצרות שלי?! הוא כבר התחיל לעבור את הספינות. את בלידה רגילה מתוקה... אני לא מאמינה. מנסה לעכל. הכל קורה כל כך מהר. זוגי נכנס בחזרה (הוציאו אותו לרגל האפידורל). רואה אותי בוכה מאושר, וטועה לחשוב שאני עדיין בוכה מכאב. אתה לא תאמין, אני אומרת לו, הפתיחה מלאה, אני יכולה להתחיל ללחוץ. והכי חשוב, הראש עבר את הספינות!!!! שוב מגיע ציר לחץ (בגלל האפידורל זה מרגיש כמו צורך ללחוץ בלי כאב). תלחצי אומרת אסתר. אני לוחצת. יופי היא מעודדת. עוד ציר. שוב לוחצת. יופי היא מעודדת, תראי רואים שיער. היא מסתודדת עם המיילדת שנכנסה לעזור לה. המיילדת השניה יוצאת. בציר הבא תלחצי בכל הכוח, כי צריך להוציא את תינוקי שלך היא אומרת, ואני רואה בזווית העין שלי את הרופאה נכנסת לחדר. מה קורה? אני שואלת, הכל בסדר? הכל בסדר עונה אסתר בקור רוח מדהים, אבל עכשיו זה הזמן להוציא את תינוקי החוצה. ואני לוחצת. הכי חזק אני לוחצת. 'הראש בחוץ' אני שומעת ומסתכלת במראה (בלניאדו יש מן מראה בתקרה). הראש באמת בחוץ. אני לוחצת שוב. והוא כולו בחוץ. אני לא מאמינה. תינוקי שלי. הוא עלי. בוכה. אני מסתכלת. בוכה. איזו התרגשות. הוא כאן. עשיתי את זה. עשינו את זה. לידה טבעית. נרתיקית. אחרי ניתוח קיסרי. לוקחים אותו. שמים על המשקל מולי. אני כנראה לא רואה טוב. אבל זה באמת. תינוקי שוקל 3.720 ק"ג. ולי אמרו פעם, לא כל כך מזמן, שלא אוכל ללדת טבעית תינוק ששוקל 3 ק"ג... לא חתכו, אבל נקרעתי קצת (טוב תינוק גדול). הרופאה תופרת. אני בהיי. הוא עליי, מיד מתחיל לינוק בשקיקה... וזהו. בשעה 4:20 בבוקר יום א' ה- 11.7.04 נולדת לנו בלידה נרתיקית רגילה ומופלאה- אדם. ילד שני, אך במובן משמעותי כל כך- ראשון. אז תגדל לתפארת גור קטן שלי. שתהייה בריא ומאושר. מי יתן וחייך כולם יהיו רצופים ניצחונות- גדולים כקטנים- כדוגמת ניצחון מופלא זה- שלך ושלי- אשר הביא אותך לעולם בדרך הנכונה. אוהבת עכשיו ולתמיד. אמא. וכמה מילים לסיום- התחלתי לכתוב את הסיפור מעט לאחר לידתו של אדם, ורק עכשיו 6.5 חודשים אחרי סיימתי... כנראה שגם הוא צריך היה להיוולד. תודה לבי"ח לניאדו, ולצוות המופלא. אחרי לידה כזו, אותה אפשרתם לי (למרות נתוני הפתיחה- לידה נרתיקית אחרי קיסרי ומים מקוניאליים), הצורה החיצונית, העדר ג'קוזי/חדר לידה טבעי וכו', מתגמדים... תודה למיילדת 'הפרטית' המופלאה שלי, שהסכימה לקבל אותי כיולדת פרטית, ובזאת אפשרה לי שלוות נפש לה הייתי זקוקה כל כך לקראת סוף ההריון, שתמכה בי בכל אותם שבועות של צירים שקדמו ללידה, ושליוותה אותי במהלך הלידה (על אף השעות המאוחרות) דרך הטלפון... תודה לבעלי היקר. הגבר של חיי. תודה שהאמנת בי. תודה שתמכת. תודה שהיית שם בשבילי. תודה שהענקת לי את האושר הצרוף הזה- שני הילדים המופלאים (טפו, טפו, טפו) שלנו... ותודה לכן בנות פורום יקרות- על עצותיכן, על סיפוריכן, ועל האומץ שנתתן לי (בייחוד לך כרמית מ., שענתה לי להודעה הראשונה שכתבתי בנושא זה, וקצת 'ניערה' את המוסכמות שהיו עד אז בראשי). קרן. תוכן ההודעה: תגובות נוספות 25/1/2005  22:20 מקסים. פשוט מקסים. - ליאתיתי 25/1/2005  22:21 וואו - אריאלה 25/1/2005  22:32 כמה מרגש, המון אושר לכל המשפחה (ל"ת) - שירלי2 25/1/2005  22:33 לא יכולתי לקרוא עד הסוף, הדמעות מסתירות - קצת היפו' 25/1/2005  22:46 ואוו, איזה גיבורה, להוביל את המהלך הזה עקב בצד אגודל - אורנה דן 25/1/2005  22:53 גמרת אותי, הרגת אותי, חיסלת אותי, ופרגון ענק שכבר מגיע מזמן גם לכרמית מ. הלוחמת הלא שותקת בסכין השקטה - רותי קרני הורוביץ 25/1/2005  23:29 כל הכבוד, כל הכבוד, את גיבורה וזה מגיע לך - נועה 25/1/2005  23:30 וואו!!!!!!!!! - שרון-ש 25/1/2005  23:30 קרן, המון מזל-טוב!! כל הכבוד על הנחישות והאומץ!! - דבורי 25/1/2005  23:34 תודה, תודה ששיתפת אותנו. את מקור להשראה! - עינת מ 25/1/2005  23:45 קרן יקרה - תמרה 26/1/2005  0:6 את גדולה - קרן-אמא של צליל 26/1/2005  0:7 גרמת לי לילל מהתרגשות. מזל טוב ענק, ואושר ואושר! (ל"ת) - אפרתה 26/1/2005  0:37 Amazing!!!!! x - Um_Netah 26/1/2005  0:37 wow אני עם דמעות. - orna 26/1/2005  0:40 מקסים, פשוט מקסים.... (ל"ת) - קרן (אחרת) 26/1/2005  1:26 איזה יופי של סיפור, מלא עוצמה! - אורנה* 26/1/2005  7:24 וואו איזה גיבורה! - תמר נ. 26/1/2005  7:54 כמה מרגש, כמה כוח - מזל טוב (ל"ת) - R 26/1/2005  8:30 חמודה, סיפור לידה מקסים - ליק333 26/1/2005  8:37 ישר כח! לך, לכרמית ולפורום הזה שמאפשר לנו לדעת מה אנחנו רוצות מהחיים שלנו. (ל"ת) - HILLA 26/1/2005  8:40 יו... מצטרפת למחיאות הכפיים. מגיע לך בגדול - על החלום, החזון, הנחישות והגשמה הנהדרת!!! (ל"ת) - מיכל של איל 26/1/2005  8:43 נרדמתי והתעוררתי - מופ 26/1/2005  8:54 לקרן, נתת לי תחושה של העצמה, את אדירה וגדולה מהחיים (ל"ת) - דליה אחרת 26/1/2005  9:17 תודה לכן יקירות- על שקראתן, על התגובות... אתן מקסימות כתמיד!!! (ל"ת) - ק.ק. 26/1/2005  9:19 מקסים, מרגש עד דמעות, ראוי להערצה... - יונת ארד 26/1/2005  9:25 וואוו הדמעות לא עוצרות מדהים, מזל טוב הלוואי עלי גם לידה כזאת (גם אני לאחר קיסרי שלא ירד טוב בתעלת הלידה, המון אושר!!!!!!!!! (ל"ת) - ורד ג. 26/1/2005  9:38 קרן, איזה סיפור מקסים, אין מילים. רק טישיו. (ל"ת) - מירבת 26/1/2005  9:49 איזו יגיעה, ואיזו מציאה, ואיזו אמונה בעצמך. הלוואי על כולנו. מזל טוב (ל"ת) - ורד 26/1/2005  10:13 כל הכבוד! אין לך מושג כמה שימחת א (ל"ת) - כרמית_מ 26/1/2005  10:17 ברח לי - כמה שימחת אותי! - כרמית_מ 26/1/2005  11:19 וואי וואי וואי - אופירה 26/1/2005  11:33 אתם אנשים מקסימים. שמחתי מאוד להכיר אתכם דרך הסיפור המושקע הזה. לא נראה לי שזה הילד האחרון... (ל"ת) - דובת גריזלי 26/1/2005  11:36 וואו! איזה סיפור מרגש... - במבי 26/1/2005  11:55 התרגשתי... בא לי כבר עוד אחד... (ל"ת) - נורית 26/1/2005  12:12 יקרות- התגובות שלכן כל כך מרגשות אותי. גם לי יש דמעות בעיניים. ולדובת גריזלי- - ק.ק. 26/1/2005  12:38 קרן, את נשמעת מדהימה. בכל זאת אני לא מבינה... - סליחה על הבורות 26/1/2005  13:3 איזה מלכה. התרגשתי, בכיתי, שיהיה במזל טוב!! (ל"ת) - רונה 26/1/2005  14:2 קרן גיבורה - annat 26/1/2005  14:29 לסליחה על הבורות - ק.ק. 26/1/2005  14:47 אוף, קרן, ריגשת אותי כל כך... - דניאלה 26/1/2005  17:37 שאלה לכרמית מ - במבי 26/1/2005  23:10 קרן, אין לי מילים. "פשוט" סיפור מקסים. (ל"ת) - הגר 27/1/2005  10:50 אגן צר מדי (CPD) - כרמית_מ 27/1/2005  14:44 קרן גיבורה, כל הכבוד! וכרמית- תודה על המידע החשוב. (ל"ת) - סיס 27/1/2005  16:36 כרמית תודה. טוב לדעת עוד... - במבי 1/2/2005  12:49 ענת, תודה על ההבהרה. הבנתי עכשיו. (ל"ת) - סליחה על הבורות

כל הזכויות שמורות לאמנות הלידה © יצירת קשר     תקנון ותנאי שימוש