|
2/5/2005 17:18
|
ורד
|
מאת:
|
סיפור הלידה של לוי, פלוס הרהורים
|
כותרת:
|
זה היה הריון ארוך ומייגע, מרובה טרוניות ובכי. לא יושב עלי טוב הריון. לא במותניים ולא בנשמה. דווקא החודש התשיעי היה קצת יותר טוב. פתאום יעילותה של היוגה ששמרה על הגב שלי לתפארת נתנה לי להרגיש טוב. אפילו ישנתי בלילות. המתח היחיד נבע מריחות הפסח הקרב ובא. כל יום שעבר הכניס אותי לתסריט אימים חדש. מה יקרה אם אלד בחג? איפה עמליה תהיה אם לא ייתנו לי להשתחרר מבית היולדות (כפי שהקפדנו לקרוא לליס ליד עמליה)? וכן הלאה.
לצד כל זה הגיעה גם שאלת הדולה. פוסטמה שכמותי החלטתי ללכת עם הראש בקיר. גם ליס וגם דולה. למרות שאסור. אז ניסיתי לדבר עם דוברת בית החולים, לשווא. ניסיתי לדבר עם איזה רופא רב השפעה, רק כדי לחטוף ממנו נאום צדקני על רפואה פרטית (וזה בשעה שהם מפמפמים את הבייבי ליס האקסלוסיבי שלהם בקצב פעימות לב של עובר צייתן). החלטתי לקפוץ ראש ויהיה מה שיהיה. נשאר רק למצוא דולה.
פעם קודמת קבעתי עם דולה, מרשימת הדולות של מאיר, אבל ברגע האמת לא הזמנתי אותה ללידה. לכאורה מפני שעם ירידת המים המקוניאלים אמרו לי שם: "תשכחי מלידה טבעית", אבל בעצם גם מפני שלא הרגשתי אתה מספיק נוח. היא היתה מקסימה, רק לא נתנה לי להרגיש שהיא משענת פיזית שיכולה לעמוד בכובד משקלי. בכל מובן. אז חיפשתי הפעם מישהי שתרגיש לי קצת יותר אימהית, וזאת למרות שאני כנראה לא באמת יודעת להיות ילדה. כתבה שעשיתי על מירב שרמן ו"מודעות הווסת" שלה פתרה לי את הבעיות. פגשתי אישה שיכולתי לדמיין איך אני נותנת לה להיכנס להיכל הפרטי הזה שנקרא לידה.
אבל הלידה לא הגיעה. עבר התאריך, ועוד שבוע. נמאס לי. עשיתי שיאצו עם יומרות זירוז (לא עבד). פצחתי בהליכות אין סופיות. אפילו נרשמתי ללידה בהדסה הר הצופים שבירושלים (למקרה שהלידה תתגלגל עד החג עצמו, וגם כדי להבהיל את העובר שייצא כבר החוצה). ביום שלישי לקחתי את העניין עוד כמה צעדים. הלכתי ברגל להומגליל וקניתי את כדורי הזירוז האלו, קאולוגל, ומשם המשכתי לים. נשמע אולי טריוויאלי, אבל לא לירושלמית כמוני. על החוף התקשרתי למירב להשוויץ, וזו המליצה לי לחלוץ נעליים, כי החול אמור לעשות איזו רפלקסולוגיה. אמרתי לה שלא תגזים, אבל 5 דקות אחר-כך מצאתי את עצמי מדדה יחפה על החול. הנייד ביד אחת, זוג נעליים עירוניות בשניה, מטפסת על סלעים. אחר-כך גם מצאתי פינה ודפקתי נשימות ואיזה שתיים שלוש תנוחות יוגה שלא נראות מגוחכות מדי בציבור. בדרך חזרה קניתי לבנהז"ש בורגר כבש במקום הכשר החדש, וכשהגעתי הביתה הרגשתי כמו מישהי שמגיע לה ללדת ומיד.
אחר הצהרים הגיע ואתו צירונים חביבים ולא כואבים. נסענו כולנו לניחום אבלים בהוד השרון. הפעם גם לקחנו את תיק הלידה. שיהיה. אחרי 3 שעות העלנו אותו הביתה. חברתנו אביגיל, צוות הכוננות להקפצה במקרה של לידה לילית, התקשרה לשאול אם קורה משהו, ואם היא יכולה להישאר לישון אצל הוריה בירושלים. ביררנו עם הבייביסיטר החלופית אם היא מוכנה להיכנס לכוננות, ושחררנו את אביגיל. עוד קצת תה פטל, ולהשכיב את עמליה לישון. אני התגלגלתי למיטה קצת אחר כך.
קצת לפני שלוש התעוררתי מצירים מהסוג שמתחיל להרגיש כמו גל ולא כמו עוד כאב גב סתמי. התלבטתי אם לקום ולהפוך פעלתנית, והחלטתי שכל עוד אפשר למשוך במיטה, יותר עדיף. ברבע לארבע, בהזיית שינה קלה, הרגשתי את הגלו גלו, או הבלופ הזה. מין כדור פינג פונג מלא מים שעושה לי סיבוב בבטן ומגיח החוצה. נעמדתי מהר, ושלאח, כל המכנסיים שלי נרטבו. "ירדו לי המים", לחשתי לבנהז"ש שהתרומם מיד כולו נרגש. סופסוף היה תירוץ לפעלתנות העצורה שלי.
ארזתי את שארית התיק בשעה שבנהז"ש התקשר לבייביסיטרית. לשווא. לא היתה תשובה, היא לא התעוררה. אני נכנסתי למקלחת ובחנתי את צבע המים. יש. נקיים. בלי ריח. עשיתי את זה. ירדו לי המים כמו שצריך. הנה, אני שוברת את הסייקל של הלידה המקוניאלית של עמליה. עכשיו רק נשאר לי להגיע לבית חולים, לגלות שאני בפתיחה של 5, ואחרי שעה, איזו הפתעה, פתיחה מלאה, אני בעמידת שש, לוחץ לי בטוסיק, והתינוק מחליק החוצה. אבל לא. זו הלידה של רוניתה ושל עוד כל מיני בנות מזל ששיחקו אותה בלידה השניה. אצלי העלילה קצת אחרת.
אחרי עוד כמה ניסיונות להעיר את הבייביסטרית, החלטנו להתקשר לאביגיל. היא חזרה אלינו תוך שניה, ואמרה שהיא בדרך. השעה היתה ארבע וחצי, ואני, אחרי מקלחת, מטפטפת על כל הבית, ומתיישבת על הכדור. בנהז"ש שותה קפה. בחמש וחצי אביגיל הגיעה, ואפילו מצאה חניה. מירב הודיעה שתפגוש אותנו בליס. אנחנו לוקחים מונית. בדרך אני מספיקה להזכיר לבנהז"ש את המשפטים שאני רוצה לשמוע בלידה. יש לי 3:
1. מיליארדי נשים עשו את זה.
2. הגוף שלך יודע ללדת.
3. זה לא יימשך לנצח. את כבר קרובה.
מיון. אחרי בדיקה קצרה (שניים וחצי סנטימטרים), מודיעה לי המיילדת-ממיינת, שהמים "סטיינד", יעני מוכתמי מקוניום. מה זה אומר? שאין חדר טבעי, חייבים מוניטור רציף, ומפני שהראש עוד לא מבוסס גם אסור לרדת בינתיים מהמיטה. יופי. אבל אני שומרת על אופטימיות. במפגש שעשיתי עם האחראית על הלידה הטבעית ביררתי בנוקדנות את עניין הניטור הרצוף, ושמחתי לגלות את קיומו של המוניטור האלחוטי, שאפילו ניתן לקחת למקלחת. גם מירב הגיעה בינתיים, והקפידה לשמור על פאסון של חברה. עלינו למעלה לחדרי לידה, כשאני משוכנעת שאוטוטו הלידה מתחילה לרוץ, כי ככה זה בלידות שניות.
קיבלה את פנינו מיילדת חביבה בשם אורלי (יש שתיים בליס, היא הרזה והמתולתלת), שהחלה את פרוצדורת הכניסה. "אני צריכה לפתוח לך וריד", היא אמרה. "אני מעדיפה שלא", עניתי. "את מסרבת?", היא נשמעה לי קצת מאיימת, "מעדיפה שלא", חזרתי. "תראי", היא המשיכה, "הגעת לבית חולים. המשמעות של זה היא שאני צריכה לשאול אותך את כל השאלות האלו, כי ככה זה בבית חולים. לדעתי, אישה צריכה לנהל את הלידה שלה בעצמה, אבל אני צריכה לשאול את השאלות האלו". לא האמנתי עד כמה שפר מזלי. "נפלתי טוב", אמרתי לה. והיא השיבה: "כן, נפלת טוב". ויצאה מהחדר.
לא ראינו אותה הרבה בשעות שאחר כך. היא נתנה לי לבנהז"ש ולמירב את המרחב שלו נזקקנו. מה עשינו במרחב הזה? שמענו קלטת של החזן קוורטין, ירושה מאבא שלי. מיסז'נו גב בעזרת בקבוק חם. עשינו קולות עמוקים. היה מצוין. עד כדי כך שחשבתי לי, "וואלה, ככה זה לידה? לא זכרתי. קטן עלי". היה שלב שאפילו ניסיתי לטעון שיש משהו ממסטל בצירים. האמת היא שהיה בהם משהו ממסטל. בינתיים.
כעבור שעה אולי נכנס הרופא. בדיקה העלתה שהגעתי לשלושה סנטימטרים ("זהו????", שאלתי בלב, אבל העמדתי פני מרוצה). "שלושה סנטימטרים טובים", הוסיפה אורלי באופטימיות, "וראש מבוסס". אפשר לרדת מהמיטה. הרופא עוד ביקש לדעת מהי הערכת המשקל, וכמה שקלה עמליה עם לידתה. ההערכה: 3 קילו 800 גרם. זהה למשקל הלידה של עמליה. "גם 4.200 יוצא מפה בלי בעיה", הצהיר הרופא בחיוך, "תהיה לך לידה קלה". ידעתי, התאפקתי מלומר לו. איך? טוב את זה אני חייבת לאפי נו. 3 שבועות של אימונים לא מפרכים במיוחד הביאו אותי להיקף 33 סנטימטרים. אמרו את זה קודם לפני, אבל אני חייבת לומר גם: ציוד חובה. וזה לא רק לעניין החתך, גם לתחושת הביטחון. הידיעה שגוף כזה מסוגל לעבור דרכי. רותי, תודה.
הרופא הלך ואנחנו המשכנו. עברנו לכדור. לא כל-כך נוח. מירב מהדהדת לי בגב, בנהז"ש מחזק אותי מלפנים. ואז הם מתחלפים. מדי פעם נפלטת לבנהז"ש בדיחה, עד שאני מבקשת: זה לא הזמן לזה. (ובראש שלי משוויצה: אאאההה, זה שאין לי כוח לבדיחות זה בטח אומר שהלידה מתקדמת. אוף עודף המודעות). אני מבקשת חוקן ומקבלת. ואני עוברת לעמידה. מחבקת את בנהז"ש, ממש רוקדת אתו, לצלילי אום כולתום הפעם. הריח של הצוואר שלו מרגיע אותי. אוהבת אותו. אורלי באה, אורלי הולכת. בנהז"ש שואל מתי הבדיקה הבאה, הוא רוצה הוכחות בשטח להתקדמות. אורלי צוחקת עליו: "גברים והאובססיה שלהם למספרים. אתם עובדים מצוין, עזוב אותך ממספרים". אני, שמשתדלת להעמיד פנים שאני נורא נשית, נאלצת ליישר קו, כאילו אני לא רוצה לדעת מה מצב הפתיחה.
מנסים עוד תנוחה. עמידת שש עם כדור על המיטה. ועוד תנוחה. המים כל הזמן מטפטפים. אני מתבוננת בתמונות של עמליה שהבאתי איתי. אני מתגעגעת אליה. בטח היא באמצע מפגש בגן. מעניין איך עבר עליה הבוקר בחברת אביגיל. אני רוצה לחבק אותה. השעה כבר 12. אני 6 שעות בבית חולים. נו, מה קורה פה? הגיע הזמן להתקלח. אם חשבתי שאתבייש להתפשט ליד מירב, התבדתי. מה'כפת לי?
במקלחת אני מרגישה איזה לחץ לכיוון פי הטבעת. מממממ, זה ממשמש ובא. אני בטח בשמונה אולי תשעה סנטימטרים. בצירים אני משפריצה על הגב. זה עוזר, אבל הכאב מתחיל לחרפן אותי. קשה לי לעבור ציר מבלי שמישהו ייכנס בגב התחתון שלי עם קצת קונטרה. הרופא בא שוב. נו, הוא שואל את המיילדת: "כמה הפתיחה?". אורלי מסבירה לו שהיא לא יודעת. "לא בדקתי", היא מחייכת אלי. "מה, אף אחד פה לא רוצה לדעת איך הלידה מתקדמת?", מקשה הרופא. אני נכנעת לעצמי ומבקשת לבדוק.
"5 סנטימטרים", מכריזה אורלי כאילו מדובר בהישג. ואני רוצה למות. מה? כל האקרובטיקה הזו, 6 שעות, ואני זזתי רק 2 סנטימטרים? אה, והתינוק גבוה. כוסומו. אני מרגישה את הרוח מתקפלת, משאירה את המפרשים מיותמים. עוד לא אמצע הדרך אפילו. אורלי מרגישה את הנפילה ומתיישבת מולי. היא שואלת אם חלמתי על התינוק. "חלמתי על הלידה", אני עונה בין צירים שהופכים יותר ויותר לא נסבלים. "חלמתי שאני מרגישה את הראש שלו בתוכי, וזה רך, ובכלל לא כואב". אורלי לוקחת רגל אחת שלי ומתחילה לעסות, ומורה לי להניח את היד איפה שחלמתי את ראשו, ובציר לכוון לשם. בנהז"ש ומירב מתרחקים ממני לבקשתה.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי כך. אני רק יודעת שנאנחתי הרבה, ושהייתי פתאום במקום אחר. מעורפל מכאב ותשישות. הסתכלתי על התמונות של עמליה ופתאום רציתי לבכות. והנה התובנה המרכזית שאתה יצאתי מהלידה: במקום שהתמונות של עמליה יחזקו אותי, ימקדו אותי במטרה, מבטה החייכני, עם הקוקיה הוורודה, רק החליש אותי. מעך אותי. שני דברים חלפו לי בראש: המחשבה שיום אחד עמליה תצטרך לסבול ככה זעזעה אותי. וגם התחלתי לחשוש לשפיותי. הכאב יחרפן אותי, ואז מה יהיה עם עמליה. מי ידאג לה?
הרמתי את הראש ושאלתי את אורלי: "אם אני אקח אפידורל (הנה אמרתי את זה) זה יחבל ביכולתי להשתחרר מוקדם מבית החולים?". שוב עם עמליה לנגד עיני. מין מחווה אחרונה לפני הבגידה הגדולה. אורלי לא ממש ענתה לי. היא המשיכה עם העיסוי ועם ההוראות לדמיון מודרך, נחושה יותר ממני לגמור את הלידה הזו כמו שצריך. אבל בי גמלה ההחלטה. אני רוצה אפידורל. "בטוחה?", שאל בנהז"ש. בניגוד ללידת עמליה הוא לא יצא בתופים ובמחולות. רוצה אפידורל ע כ ש י ו. על מירב אני קצת מפחדת להסתכל. לא רוצה להתמודד עם אכזבה שלה ממני. אולי שלה מעצמה. או שלא.
אורלי מסבירה שצריך לתקוע עירוי, ואני אומרת נו יאללה. עברה עוד חצי שעה. ואני רוצה עכשיו. אורלי אומרת: "בואי נבדוק פתיחה". יאללה בשביל הספורט ודברי הימים. 8 סנטימטרים, היא מבשרת בתקווה לשנות את דעתי. אבל אני כבר במקום אחר. לא רוצה את זה. אבל צריך לחכות לתוצאות ספירת הדם. אני הולכת ומשתגעת. השעה כבר שתיים, ואני הרי אמרתי: ע כ ש י ו כבר לפני יותר משעה. הראש שלי בבטן של בנהז"ש, שעומד לפני קצת חסר אונים. מנחם אותי: עוד מעט.
לפני שהמרדים נכנס אורלי מגניבה בדיקת פתיחה נוספת. 9 סנטימטרים, עובר במינוס אחד. לא מעניין אותי. אני זאתי הטיפשה שרוצה אפידורל עכשיו. המרדים, מזן הסטנדפיסטים, אומר לבנהז"ש ומירב לצאת. בנהז"ש מתווכח אתו ובסוף מקבל אישור לשבת מולי. לא לגעת. הזריקה בגב, ואני מקבלת הוראה לשכב. אבל הכאב אוי הכאב, צועק לי בגב. מה זה? אני פה כדי לנוח. איפה הרווח וההצלה? למה ממשיך לכאוב לי? המיילדת קוראת למרדים. "כואב לי בגב תחתון ועכשיו בניגוד למקודם אין לי כלים להתמודד עם הכאב", אני גונחת. "כלים?", הוא לא מבין. לכו תסבירו למרדים מה זו לידה פעילה. אאאאאווווצ'. עוברת רבע שעה אולי חצי שעה עד שמגיעה מרדימה אחרת שמביאה לי אותה במנה נוספת. אהההההה. שקט. שלווה. סוטול. אאהההההההה.
המתנדבת של מד"א נכנסת. כן, כן, אנחנו נשמח לתרום את הדם הטבורי. התלבטנו אם לשמור בהקפאה, אבל אבא של בנהז"ש, שבירר עם קולגות מתחום מוח העצם, אמר שלדבריהם הטכנולוגיה עוד לא ממש הוכיחה את עצמה, ולאור המחיר אנחנו מוותרים. אבל תרומה בסבבה. פתאום אני הופכת סנטימנטלית. נזכרת בכל חולי הסרטן שאיבדתי. מספרת למירב על אחיינית שלי שנפטרה בגיל 8 מגידול בראש. על דני סייבל, חבר מהאוניברסיטה, שנפטר בגיל 28. כל המתים שלי, כולל אבא שלי שקוורטין שלו שוב מתנגן, מחזיקים לי ידיים. אני מביאה חיים.
אורלי הלכה ומיילדת אחרת באה והולכת אחרי חצי שעה. נכנסת רופאה שרוטנת על ירידות דופק. המיילדת המחליפה מסבירה שהמוניטור מבלבל בין הדופק שלי ושל העובר. "אז נכניס אלקטרודה", יורה הרופאה לכיוון המיילדת. לא, לא, לא, אני נבעתת. לעמליה עשו ניטור פנימי בלי לשאול את רשותי. ככה פתאום ראיתי שיש איזה חוט שמשתלשל לו בין הרגליים שלי. ואחר-כך היא יצאה עם טיפת דם בקודקודה. "הילד שלי לא פוגש את העולם דרך דקירה בגולגולת", אני אומרת לרופאה. "זה כלום", היא אומרת, אבל המיילדת החביבה לטובתי, ומבטיחה לרופאה שבמאמץ נשיג לה מוניטור רציף של העובר, שעד לאותו רגע היה לגמרי תקין.
לפני שהרופאה יוצאת היא מבקשת לבדוק אותי שוב. הופה. לא עברה שעה מהאפידורל, ובעוד אני שופכת דלי מורבידיות על העולם, וראש התינוק התגלץ' לו למטה. פתיחה מלאה והוא עוד מעט בחוץ. הרופאה שואלת אם אני רוצה להרגיש את הראש. אני רוצה. רך כמו בחלום. מיילדת נוספת, ויקי שמה, תוציא אותו לעולם. בזמן שהיא פותחת מגשים, אני מפנה אותה לשמן לעיסוי הפרינאום, וגם מסבירה לה שאני רוצה ללחוץ על הצד. "אם את רוצה שאני אשמור לך על הפרינאום, אז את צריכה ללחוץ על הגב". סליחה? לא עוד פעם הסרט הזה. גם בלידת עמליה אנסה אותי המיילדת ללחוץ על הגב. "את תעשי כל מה שאת יכולה ואני אלחץ על הצד", אני מבהירה ומתגלגלת, סומכת על גמישות הפרינאום. אנחנו מבקשים שיקראו למתנדבת מד"א, שבינתיים מודיעה לנו שלאור הנשאות הכפולה של גן הסיסטיק פיברוזיס הדם שלנו לא נחוץ להם. סוג ב'. הפסד שלהם.
שלוש וחצי אחר-הצהרים, שתי לחיצות וזהו. בראשונה הראש, בשניה הגוף. בכי של 5 שניות והוא עלי. נרגע. עשרים דקות אחר-כך ויקי שוקלת אותו. 4.220 קילו. וואלה? הוא באמת נורא ארוך. פרינאום ללא שריטה. ושוב תודה רותי. תינוק יפה כמו אחותו. קוראים לו לוי, על שם אבא שלי, אברהם לייב הלוי. היום, שבוע וחצי אחרי, הוא כבר 4.600. יונק מצוין.
הרהורים: לא כך פינטזתי את הלידה, אבל אצלי פנטזיות אף פעם לא מתממשות כלשונן. ובכל זאת אני מרוצה. זו היתה לידה טובה. בשבילי. למה? כי יצאתי ממנה בטוב. בדיעבד אני מבינה שכל ההכנה שלי ללידה התמקדה בהחלמה ממנה. זה כנראה היה הלקח הסמוי (או שלא) מלידת עמליה, משימת התיקון שלי. אז הפעם באתי מוכנה לצאת מהלידה הזו בשלום. שלמה, חזקה ולא מאוכזבת. אז למרות שקיוויתי ללידת פליק פלאק חלומית, נשבעתי שאני לא חותמת על אף תסריט מראש. אם ילך מהר, טוב. אם לא, אז לא. העיקר לא להכביד על השבועות הראשונים עם כל הנאחס הזה של כאבי הגוף והנפש. וזה עבד. אין מה להשוות. היום גם כשקשה, ולפעמים קשה, עדיין טוב לי. לפחות בינתיים.
ותודות:
רותי, את כבר הבנת, נכון? על האפי נו ועל הבית הזה.
סיס, נועה וצורית, על החצר.
גילה רונאל שהבטיחה לי חוויה מתקנת כבר לפני 3 שנים.
הספר "לידה פעילה" שעשה לי מצוין.
מינה המורה שלי ליוגה. ורוניתה שסחבה אותי.
מירב, שליוותה והבינה, התקרבה והתרחקה, נתנה לי מקום.
עמליה שלי.
ובנהז"ש. אהובי. שהתמיכה שנתן לי בלידה רק מסמיקה ליד התמיכה שהוא נותן לי כל יום מאז.
|
תוכן ההודעה:
|
תגובות נוספות
|
