ומתוך החרא המרוכז עלתה בי תפילה שרק אתמול בערב נזכרתי בה משום מה..כבר עברו הרבה שנים מאז.. כמעט שכחתי אותה.
אני אשתדל לשחזר למענך.. :)
יש ימים, שבועות וחודשים בחיים, תקופות- של חורף, ממושכות, חשוכות, טחובות.. אני צונחת למעמקי העצב, אני בודדה והשמיים הכחולים מכוסים עננה סמיכה ושחורה שאין בה אפילו סדק קטן... התהום כל כך עמוקה שאני לא מאמינה אפילו מעט שאי פעם אמצא את דרכי למעלה שוב.. ולאט לאט גם מאבדת את החשק לנסות, נגד כל הסיכויים.. ממילא לאף אחד לא אכפת ולי יותר מכולם...
אבל ישנו עיקרון קבוע ונצחי שיגבר תמיד על הקיפאון. בשלב מסויים, תגיע הרוח. רוח חזקה ומבריאה, ושמש חמה ומחבקת. הרוח תעיף את העננה הזאת, כי ***** אחרי כל דבר רע חייב לקרות משהו טוב באותה מידה *****
זה אולי נשמע נאיבי, אבל זה מה שהחזיק אותי. האמונה השלמה שמתישהו כחרא הזה יישטף, עם ובלי קשר למה שאני מרגישה עכשיו, נותר לי רק להאמין בזה, וזה יתגשם. בכוחותי האחרונים (נורא דרמטי אבל זה מה שהיה) האמנתי. האמנתי, לצד הסיגריות, והשתייה, והרחמים העצמיים, והבכי, והעיניים הנפוחות והאובדן המוחלט של כי מי ומה שהייתי... שהשמש בא תבוא להציל אותי מהחרא.
אופס, אולי נפתחתי קצת מידי.... ....... אבל אם עזרתי לך אפילו במעט, אם נתתי לך חומר למחשבה, או שביב של אמונה, היה שווה.
מחבקת אותך באמת.
|
תוכן התגובה:
|
