|
3/7/2003 11:18
|
ארזית המסמיקה
|
מאת:
|
|
פ. (ותודה קורי..)
|
כותרת:
|
אני לא מכירה אותך ולא יודעת מה בדיוק עובר עלייך, אבל תחושת הלבד שאת מתארת (מול זוגך?) היא הרבה פעמים אופיינית לזוגות עם ילד קטן, או תינוק. המציאות של הורות לתינוק ולילד לימדה אותי (בין היתר) שעדי ואני בעצם לא זוג אנשים בלתי נפרדים כמו שחשבתי, ואפילו לא נשמות תאומות. אנחנו שני אנשים נפרדים, ואוהבים מאד, שהקימו להם משפחה ביחד, ומתמודדים עם כל יום בפני עצמו.. מתוך כוונה משותפת להיות יחד בעולם הזה. כל חיי ראיתי את עצמי כישות אחת שבה שני אנשים (אנחנו יחד כבר 11 או 12 שנה..מגיל 17), היה לי טוב עם זה וקל, ופתאום נאלצתי להתמודד עם עובדות שהוכיחו לי עד כמה אנחנו שונים וכמה לא פשוט עניין הזוגיות.. כמה צריך להשקיע ולהשקות, ולטפח..וכמה סבלנות, רצון טוב ונחישות צריך כדי להיות ביחד, מעבר לאהבה הגדולה שלנו. סה"כ מדובר ב"חבילה" היקרה ביותר שלנו, הנכס מספר אחד שלנו- החבר הכי טוב שלנו, רק מתבקש שנשקיע בקשר הזה כמה שיותר לא?
אחרון וחשוב.. אני משתדלת לדבר בעיקר על עצמי ולא להשיא עצות.. לא אוהבת להציע עצות שאינן מתבססות על נסיון אישי ומקווה שלא מתפרש לא נכון.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|
