אני חושבת שלכינויים למיניהם, בייחוד לכינויים מן הבית, מקום כל כך מכובד בחיים שאנחנו אפילו לא מתארים זאת לעצמנו כשאנחנו הורים טריים וכשהשם האמתי, הנתון (ועוד בטקס ובהתעסקות ציבורית רבה) כל הזמן בעיני רוחנו, קצת תקוע וקצת מאיים (מכל השמות בחרנו דווקא בזה. למה בעצם? אולי זה לא מה שמתאים לו באמת...). ההרגשה היא שהבחירה היא המון המון אחריות. איך אנחנו יודעים מה מתאים לו, לאדם אחר, ועוד כזה קטן וחמוד?
אנחנו כבר קצת יותר ותיקים בעולם ההורות, ב"ה שלמים עם השם שנתנו, אבל כמה אנחנו קוראים לה בו? לאחרונה הסכמנו במכוון קצת למעט בכינויים ולהרבות בשם לקראת הכניסה לגן. יש ואילן מעיר לי: "מתי בפעם האחרונה קראת לה נעמי?". אני יודעת שהיא הולכת לגן ועליי להרגיל אותה להיקרא בשמה, אבל בחיי, אני שוכחת. לפני כמה שבועות עשיתי ניסיון וניהלתי עם הילדה דו-שיח כזה: - הנה דוב! - איך קוראים לדוב? - פו! - ואיך קוראים לך? - נום. רווח לי. העבודה שלנו צלחה, הילדה מזהה את עצמה עם שמה. אבל שוב, הכינויים מתפתחים במשך הזמן, אחדים מהם נשכחים, אחרים נשארים בבית לעד, ויש כאלה שיוצאים הרבה מעבר לחוג המשפחה ואפילו הופכים לשם העיקרי. אי אפשר לצפות זאת מראש, לפי דעתי. ובעניין שם האלוהים: אני צריכה לבדוק, אבל לכאורה נראה לי שלמרות הניקוד בסגול השם אביתר מורכב מיסודות "אב" ו"יתר", ו"אב" בשמות פרטיים הוא יסוד תאופורי מובהק, כמו "אל" או "יו". אולי תנסי לקרוא לו לפעמים בשם משה (בהגיות שונות, לפי מה שאת אוהבת)? יש עיצורים רכים כאלה בשם הזה, לא? אני רציונליסטית שלומדת בעיקר הלכה, אבל זכור לי שעל פי הקבלה יפה להשתמש לפעמים בשם הראשון ולפעמים בשם השני. אני מקווה שהבנתי את רמת ההיסוס (הבנתי שהיא לא גבוהה). אם אני טועה, אבל רק אם אני טועה, כתבי לי ואציע דברים אחרים וכרגע לא בא לי לבלבל לך את המוח בהם. שבת שלום, ד"ש לגברים שלך, לגדול ולקטן, הדובה
|
תוכן התגובה:
|